אני לא רגילה לריבים בתוך הזוגיות שלי.
כלומר עברנו את השנים יחד בלי באמת לריב, ויכוחים פה ושם, כן ברור. בכל זאת אנחנו שני אנשים ואנחנו לא תמיד מסכימים על הכל.
אבל ממש לריב, כזה שמרגישים את הקצוות מתפוררים מהקושי. זה כמעט ולא היה לנו.
היה לנו אחד גדול לפני שנים, חצי ריב, חצי ויכוח הרבה דיון על יחסינו לאן, שנגמר בגדול בזה שבחרתי טבעת אירוסין באליאקספרס....
ואז לקח לנו עוד 3 ומשהו שנים באמת להתחתן.
אבל עכשיו כל הקשיים, המחנק הכלכלי, במיוחד לאור זה ששנינו שופהולים ברמה כזו או אחרת. ומשתמשים בהוצאה של כסף כדרך להוציא קשיים. העובדה שאין אפשרות להזמין אוכל מבחוץ בגלל המצב, כאשר זה גם סוג של איוורור עבורנו, שנע על גב ההוצאה הכספית ועל גב האכילה הרגשית. ובנוסף על העובדה שזה מקל פיזית עשרות מונים עלי בעיקר כשאני לא מצליחה לתפקד בבית ולבשל.
וגם בן שאר התסכולים ההורמונליים, שלי, הודות לכל הבלגנים, שפוגעים, לי בנשמה, בצורה גורפת, אבל בצורה יותר פרטנית, בכל נים ונים. מהחשק המיני עצמו שהולך ונעלם בפעם הראשונה בחיי ועד לעצם העובדה שגם בזכות בליל התרופות החדשות, הישנות, המינונים המשתנים, עצם העובדה שחלק גדול מהן מתפקדות כדי להכהות חושים ולהכהות תיפקוד עיצבי. חלק גדול מהזמן. אני לא יכולה לגמור ובחלק אחר, הודות למחלות אחרות שמחמירות עם הגיל שלי, הגמירות עצמן גורמות סבל שקשה לי לתאר. ועוד יותר קשה לי לחלוק, עם אהובי ועם העולם החיצון. כי איך מסבירים וזה הסבר כליל מאוד, ציורי מאוד ולא פרטני, שאחרי המגע המיני הקליל ביותר, זה מרגיש כאילו כל מערכת הרביה שלי עולה באש ובמקביל היא גם מדממת.... מה שמוביל לכך שאני מסתגרת בתוך עצמי מיד אחרי ומנסה להתמודד עם הכאב. וזה בניגוד לבעבר שבוא היינו מתמרחים זו בזה ומתכרבלים אחד בשניה.
אז כל הלחץ הזה חייב להתפוצץ. והוא מתפוצץ בריבים. מכוערים ומפחידים עבורי מאוד, ביננו. בעיקר כי זה חדש ורע. ואני לא ממש יודעת או רוצה להתמודד. כי אני ממש לא רוצה מערכת יחסים שמבוססת על ריבים והשלמות. זה טריגרי לי מידי. ומעדיפה את השלווה והאהבה המדהימה שהיתה קודם. זו שכל העולם קינאה בה.
כן, דברים עדין עובדים. ועובדים ממש טוב.
הריבים והוויכוחים ניפתרים בדרך כלל די מהר.
אבל זה רק בדרך כלל. יש גם לא בדרך כלל, כמו אתמול, שהתמוטטתי על הריצפה בסלון בדרך למטבח בבכי. בפחד תהומי שהוא עומד לוותר עלי ועל הכל ולעזוב.
אז לא, הוא לא עוזב, אני יודעת את זה עכשיו יותר טוב. וכן הוא אוהב אותי, גם, כשקשה ומתפרק בקצוות. ולוקח, קצת זמן, אבל מתגברים ומתמודדים. ואז אנחנו אוספים את הפרורים והאבקה ומרכיבים את הקצוות חזרה.
וכן, חלק מלהיות ביחד, זה להתמודד גם עם הרגעים האלו, עם המשברים, עם השלבים שאחד, או אפילו שנינו במקביל או בתורות אם יש לנו מזל נשברים. ולבנות מהשברים חזרה את הזוגיות חזקה יותר. ונכון שזה ממש קל לדעת את זה בתאוריה. והרבה יותר קשה להתמודד עם זה מבפנים, מתוך הקשר. אבל איך שהו גם את זה אנחנו צולחים, ביחד, עם המון חיבוקים, אהבה ודביקות. כי בכל זאת זה אנחנו וכאלו הם אנחנו. ואיך שהו זה מצליח.