בפעם האחרונה שנחתכתי ממש רציני זה נגמר בתפרים ואחריהם ניתוח ושיקום ארוך.
וניבהלתי
הדם לא עצר לי
ולרגע החתך ניראה עמוק יותר ממה שהו, כי היה קשה לראות ממש בגלל המיקום.
שהיה כמובן דרך הציפורן, כי אם כבר אז כבר לסבך.
ניבהלתי והזמנו אמבולנס.
כי השועל לא יודע כלום על עזרה ראשונה.
ואני הייתי אובדת עצות.
ופתאום הרגשתי כמה חשופים אנחנו.
כמה הייתי רגילה לתמיכה קבועה של אנשי מקצוע.
לאנשי רפואה וכמה אני לא סומכת על עצמי לפעמים.
לא רציתי להזמין אמבולנס עדין, אבל השועל ניראה כל כך מודאג ואובד עצות.
זה היה מגוחך, כי 4 אנשי מקצוע הגיעו בשביל לחטא את האצבע שלי, מה שיכולתי כמובן לעשות בעצמי.
ואפילו לא היה צריך לחבוש.
עשיתי הכול כמו שצריך.
אני תמיד נכנסת למצב מתפקד, מה שצריך לעשות נשלף באוטומט. ואני פשוט לוקחת פיקוד.
אז למה איבדתי ביטחון פיתאום?
אולי כי כל החיים שלי, אמרו לי שאני שאני לא מוצלחת, לא עושה שום דבר כמו שצריך.
ושתמיד הייתי יכולה יותר טוב ופשוט לא התכוון התאמצתי מספיק.
כי אם הבתי 95 בלשון למרות שאני סופר דיסלקטית, או ה90 ומשהו בהיסטוריה אחרי שחרשתי שבועות.
והם היו מסתובבים בבית הספר בימי ההורים כמו תווסים מרוצים מעצמם על כל המחמאות שאני קיבלתי! על העבודה הקשה שלי!
והם סובבו הכול כאילו א' זה לא מספיק טוב.
וב' ההישגים שכן זכיתי בהם, זכיתי! לא הרווחתי בעבודה קשה וקריעת תחת!
היו רק בזכותם.
כמה הם סרטו אותי,כמה הם קילקלו והרסו.
השאירו מאחוריהם אדמה חרוכה...
אבל גם מאדמה חרוכה, צומחים דברים נפלאים.
ואני צומחת ללא הפסקה.
נלחמת בכל הקשיים והם לא מעטים כלל.
עוד משבר ועוד משבר.
אבל נעבור את כולם ויהיה נפלא בין לבין.
