מצחיק אז צוחקים, לפעמים גם כשלא מצחיק.

אני זוכרת שיר שכתבתי,

עם סיפור על בית עם גדר לבנה, ילדים, חיות מחמד

על גבר גומר ועלי מזייפת.

על נורמטיביות מפחידה וחיים שקטים.

השיר ההוא היה התגלמות הסיוטים שלי.

להיות סגורה בכלוב אפל של נורמטיביות והעמדת פנים, העמדת פנים שטוב לי.

בידיעה שכל המהות שלי תצרח החוצה בסבל.

מונוגמיה, זוגיות הטרו, וזוגיות ונילית.

זה נשמע לי כמו עוף מכובסבלי תבלינים בכלל.

אני תוהה מה ההבדל בין הסיוט ההוא

לבין החלום שאני חייה כיום.

חוץ מהקומה 4 בלי מעלית...

ואני מבינה שהסיוט ההוא היה בנוי על הפחד שאתפשר על הכול ועל כל מי ומה שאני בשביל לחיות זוגיות שבכלל לא רציתי אי פעם לחיות

לאומת זות אני חייה כיום חלום שלא חשבתי שאזכה להנות ממנו.

בן זוג אוהב שמוודא שהצרכים שלי יענו.

שהרצון לסגור כרגע הוא הדדי ואפילו די מיוזמתי.

שאני חייה אושר  ולא סבל.

ואני לא מזייפת, לא בסקס ולא ביום יום.

ואני בהחלט בןדקת את עצמי שוב ושוב ושוב.

שאני לא מזייפת, שבאמת טוב לי.

ושאני לא מוותרת על אושר ועל תחושה של להיות אהובה בשביל הנוחות והלא להיות לבד.