הבחור (באו, הגבר שתכף בן 40) שהתחיל איתי בפייס, זה מהפנימייה.
אז הסיפור פה חמוד ומורכב כל כך יפה.
טכנית, הטענה שלי בפנימייה היתה שאני דלוקה על אחיו הקטן. הילד הרע!
זה היה פשוט מאוד נוח, כי האגו שם היה בשמיים ואין מצב שהוא היה יוזם משהו כי אני שמנה! אז הייתי מוגנת.
אורת הילדה טובה ותמימה היתה שיריון מגן מצוין, למרות שבאו! תמימה לא היתי גם כשנולדתי!
אבל הוא, האח הגדול היה אחד הבנים הכי נחשבים בין נערות הכפר.
הוא היה לאונרדו דקאפריו של הפנימייה...
ואני, שבכל זאת היתי בת 17 חסרת ביטחון ברמה מוחלטת עקב ההתעללויות בבית.
לא תארתי לי לשנייה שמישהו מהבנים שם יתחיל איתי ברצינות. אני תמיד הייתי בטוחה שזה הכל כדי להפוך אותי לבדיחה.
גם כשמר דקפריו הפנימייתי נעמד מולי עירום וזקוף אחרי מקלחת, בעיקר התלוננתי שהוא מסתיר לי את הטלוויזיה 😝 כי אני זו בכל זאת אני!
היה שם פלירטוט מסיבי אבל לא עבר.
והמשכנו בחיינו כאילו כלום לא קרה.
היו לי כל כך הרבה רגשי אשמה שהוא בכלל יזם משהו כי אחת החברות הכי טובות שלי היתה מאוהבת בו רצח. ולמרות שהגברת השתכרה למוות וזינה גם את אחיו הקטן, זה שאני טענתי שאני דלוקה עליו ושברה לי את הלב בגלל הפגיעה באמון. לא יכולתי לעשות את ההפך.
הרבה שנים אני מודה, תהיתי אם הייתי רוצה לחזור אחורה ולזיין לו את הצורה, כמו שתמיד אהבתי לזיין ולהזדיין עם כולם.
זה סוג של היה הנקודה היחידה שלא הייתי שלמה עם הבחירה שלי.
והינה היקום נתן לי הזדמנות נוספת, להבין שהבחור פשוט לא בליגה שלי.
וכנראה אף פעם לא היה בליגת רמת הסטיות שעושות לי את זה.
כי באו, השועל ה"ונילי" והמושלם שלי יותר סוטה ממר אורלי ואנלי.
וחוץ מזה אני נשואה באושר אלוהי
עם סקס ששורף גם את הגהנום מרוב שהוא טוב לי.
אז לסרב לו בעדינות בא בלי אפילו לחשוב על זה.
וזה מרגיש לי כל כך נכון וטוב...
