אני יודעת שחלק מהסיבה שאני לא פעילה בדסמית כיום, הוא הכאב הקבוע אם כי משתנה בעוצמות ומגוון בצורות שקיים בי.
הכאב שנובע מהגוף הפגוע שלי, החולה.
קשה לי עדין להשלים עם הנכות הזו ואחרות אשר טבועות בגוף שלי.
זה לא שקשה לי שהגוף מזדקן ומתדרדר, זה קורה לכול גוף בר תמותה. אבל כל כך מהר. שקשה לנפש להשלים עם השינויים, המגבלויות וכל הדברים שנעשו בעבר בקלילות כמעט לא מורגשת שכיום אני לא מצליחה לבצע גם במעמץ רב
אבל הקושי הכי גדול הוא מבטי הרחמים ומבטי הערצה שבוהים בי אנשים ששומעים את הסיפורים שלי.
אין בי מה להעריץ בעיני, להעריך כן,עברתי המון והמשחתי להילחם, גם אחרי שנשברתי וכמעט ויטרתי המשכתי להילחם.
על לחיות טוב, הכי טוב שאני מסוגלת. לחוות את החיים ולמצוא בתוכי את הרצון והאמונה שיש בשביל מה להמשיך.
ועדין עמוק בפנים יש גם רצון להיות יכולה לחתוך בבשר החי ולעקור מתוכי את החולי והכאב. אבל זה בלתי אפשרי, אני יודעת.את זה.
אני יכולה רק לנהל את הכאב והקושי. לפעול באחריות וחוכמה, כי יש לי מעט עד בכלל לא מקום לטעות. הרי בטעות האחרונה כמעט סיימתי את חיי. אז שוב ממשיכה לחיות.
כרגיל יש לי כל כך מעט מקום לטעות בחיי, טעויות תמיד היו לא מתקבלות על הדעת.
זה מה שיש ועם זה אנצח תמיד היה המוטו שלי.
וכנראה תמיד יהיה.
לפחות כיום יש לי שותף אנושי לחיי.
ולא רק הולכי על 4.
יש מישהו שמחבק אותי גם מחוץ לחלומות שלי. שנלחם עבורי ועלי.
שתומך ועוזר ואוהב.
בחיי לא הייתי אהובה ולא.אהבתי בעוצמות הללו.
לעולם לא אשכח, את החיבוק ההוא,
החיבוק הראשון אחרי 3 שבועות בנפרד שהרגישו כמו נצח. והחיבוק שהוא עטף אותי בו ונעטף בי היה כל כך מלא עוצמה ואהבה.
זה היה הרגע האמתי שהבנתי שהוא מפחד לאבד אותי כמו שאני מפחדת לאבד אותו.
שאנחנו שנינו רוצים שהצד השני יהיה מאושר בדיוק כמו שאנחנו רוצים שאנחנו עצמנו נהיה מאושרים.
וזה הבסיס שלנו הסוד שלנו.
אנחנו כנים, מדברים ומקבלים זו בזה את.השוני ביננו כמו את הזהה
שומרים על תקשורת.כנה ופתוחה שנותנת.לגטימציה להכול ולא שופטת את הקושי. לא זורקת אחריות ומנסה תמיד להראות לצד השני איך הוא ניראה בעיניים האוהבות שלנו עצמנו.
תכף נחגוג עשור יחד
מעולם לא חשבתי שאזכה לחגוג עשור.
שנים לא האמנתי שאצליח לסבול לחיות יחד גם שנה עם אדם אחר.
אני גאה בבית שבנינו במשפחה שהפכנו להיות. בקשיים שצלחנו.
ובאושר שהכנסנו לחיים אחד של השנייה
כן אני מתגעגעת למסיבות, לטקסיות לחוויות האקסטרימיות והאינטנסיביות.
אם דומות לדברים שחוויתי משני צידי השליטה. ואם לאלו שחווינו יחד בשנים הראשונות.
האיטיות והמתיחה שמתחנו כל רגע של עונג גוף. אבל אני לא מוכנה לוותר על היכולת.הקסומה שלנו להגיע לאותן עוצמות עונג ואותן רמות.סיפוק גם בעשירית הזמן.
אנחנו כבר לא חייבים לחקור את הגוף של השני ולפעמים מרגיש שמכירים חלקים ממנו טוב יותר משל עצמנו.
ועדין כמעט עשור שאנחנו מצליחים לשמור על סקרנות והפתעה. עניין וריגוש.
ואני מודה שזו זכות וכבוד עבורי לחלוק את כל זה איתו
לאהוב אותו ולהיות אהובה על ידו זו הזכיה שלי בלוטו של החיים.
וזכיתי בה אפילו בלי לקנות כרטיס אחד.
