אני רוצה ללמוד עוד כל כך הרבה דברים.
אני רוצה ליצור כל כך הרבה פרויקטים.
ליצר כל כך הרבה היגיון ויופי וסתם דברים לכיף.
אני רוצה לתפקד כל כך יותר טוב.
אבל אני מוגבלת
הגוף בוגד, חלש, כואב, מפחיד.
כל פעם שאני מעיזה לחשוב שאני יכולה להתמודד עם הכול. משהו חדש קורה.
ואני מרגישה שאני קורסת, אני מרגישה שאני נשברת.
והגוף לא עושה מה שאני רוצה ממנו.
הרתיעה מתנועות מסוימות היא כל כך בלתי נשלטת. וכן אני יודעת שזה רק לעכשיו, עד שאמצא פתרון, או שאתרגל.
כי אני תמיד בסוף חוזרת לנצח, אני בסוף חוזרת לתפקד. אני תמיד מוצאת איך, אפילו רק בזכות עקשנות נט,ו של יבחושה נחושה, שלא יודעת שהיא כזו קטנה, עדינה ושבירה.
שמאמינה שהיא עשויה מאדמנטיום לפחות.
והיא תמשיך לעוף לנצח, אפילו שהיא אמורה לחיות רק עונה אחת.
אני זו שלא נכנעת.
אני אף פעם לא מוכנה להיכנע!
אז קדימה, לכבוש את המכשול הבא.
יש אימרה כזו, שאלוהים, החיים, היקום, האמו
לא מציב מולנו מכשול שלא נוכל לו.
זה פשוט כי כל מי שלא יכלו לו, אינם לתת עדות.
אני תמיד אומרת, איזו עוד ברירה יש לי חוץ מלהיות גיבורה? חוץ מלהתמודד ולהמשיך הלאה?
זה לא שיש מישהי.ו שידאגו לי או יטפלו בי אם אשכב על הריצפה ואבכה בטנטרום של ילדה בת שנתיים.
וכמו כל ילדה מוכה אחרת שגדלה בבית עם הורים מתעללים יודעת, אם עוד תמשכי אל עצמך תשומת לב רק תבוא עוד מכה יותר גרועה.
אז אני חורקת שיניים (הרופא שיניים יעיד)
לוקחת כדור או עושה תרגילים מחשבתיים.
וממשיכה הלאה.
כי זה או להמשיך הלאה או להיקבר במקום.
ואני עוד לא מוכנה לנוח.
וכמו פולנייה טובה, אני אנוח באמת רק....
