אני רוצה לכתוב יותר.
להיות חופשיה יותר במילים.
אבל אני מפחדת.
מפחדת להשאיר אדות למחשבות שלי.
מפחדת להשאיר זכר לטריגרים.
לשמור מידי זכרונות ארורים.
מפחדת לתת מקום לתחושות.
התחושות האלו שאני לא באמת רוצה להכיר בקיומן.
מפחדת לתת ביסוס לפחדים שבקושי העזתי לדון בקיומם במחשבות שלי.
לתעד התדרדרויות מסוימות.
מפחדת להכיר באמיתות מסוימת שאני בקושי מציצה בה בפזילה.
בקצה של קצהו של תווך ראיה שלי.
התדרדרויות של הגוף והנפש.
הכרה בקישלונות וויתורים על חלומות ואנשים שהיו ואינם עוד.
אני מפחדת מתיקוות שעלולות להיבנות.
והכי אני מפחדת מהכוח.
מהיחולות
מהדברים הקטנים שאני עושה בלי להרגיש
כי זו אני וכך תיכנתו אותי אנשים לא שפויים.
קצת מפלצת כמו זו של פרנקנשטיין
אבל מבפנים.
בין הנירונים בצמאתי העצבים
בתוך ההרים והבקעות של המוח.
רוצה לכתוב יותר
אבל יודעת כמה כוח יש למילה החרוטה במוחם של אחרים.
ואני, אני כבר הרבה שנים חורטת בדם ליבי
את.תורתי וסודותי הלא קיימים
לאוויר העולם.
ולפעמים אני רוצה קצת להפסיק.
