מוזר לי כמה קל היה לי לכתוב פעם.
הייתי עוצמת עיניים ומתחילה לדמיין חדר,ממש בונה אותו מאפס.
הוא היה רחב וגדול, בלי חלונות רק מזגן שמכניס אוויר מסונן ומצונן, כי כשקר יותר קל לפחד.
וחוץ מזה שלי תמיד חם אז שיהיה קר.
הוא תמיד היה כחול עם נגיעות של אדום ושחור, כי בכל זאת!
היו לו ווים מסודרים במרווחים שווים על כל התיקרה וגם מסביב להיקף הקירות.
כי נקודות עגינה זה כל כך חשוב בימינו
ורק אז הייתי מתחילה לחשוב מה בא לי לעשות ואיזה רהיטים אני צריכה.
וכך הייתי מתחילה לבנות את הרהיטים שרצים לי בראש.
כיסא קשירה מיוחד שבנוח משתי תומכות שמתחברות לעמוד רחב שמתקבע לריצפה.
התומכות היו מרופדות והן יועדו לפסק את הרגליים
הן יהיו ארוכות מספיק כדי שיהיה אפשר גם להשכיב עליהן וגם רק לשבת.
אבל רחבות מספיק כדי שבמהלך קשירה אליהן ישאר מעט מאוד מרווח תמרון.
כי קצת התפתלויות זה סקסי וגם נותן אשליה קלה שאולי אפשר לברוח מהמצב
מפה אני אתחיל לדמיין במי מתחשק לי להתעלל הפעם, גבר או אישה או אולי גם וגם.
אני אדמיין בדיוק איך הגוף שלהם יהיה בנוי, עם שרירים באזורים מסוימים ורכים ושמנמנים באזורים אחרים.
אנושיים, זה הכי חשוב לי, לא שיהיו בובות ברבי, אולי אני אפילו אתן שמות לדמויות שלי, כדי שזה יהיה אישי יותר.
ואז אני אדמיין לי צעצועים לשחק בהם איתם.
וכך אני אתחיל לכתוב סיפור חדש.
תוך כדי שאני רואה אותו מתפתח בעיני רוחי כמו סרט.
אולי אני צריכה לחזור לכתוב קצת, כי הרבה זמן שהדמיון הסדיסטי שלי לא קיבל קצת חופש.