הייתי פוליאמורית פעילה רוב השנים בהן הייתי פעלה רומנתית.
משהו לא הסתדר לי אחרת, פשוט לא הייתי בנויה למונוגמיה.
ועדין כשאמרו לי חכי לכשתקירי את האחד, את תראי שזה ישתנה, צחקתי.
מ אמר שזהי יהיה אחד ולא אחת?
ולמה זה חייב להיות ביחידים?
למה לא רבים ואיך בכלל אחד או אחת אמורים למלא את כל הצרכים שלי לבד?
בהתחלה, היינו פוליאמורים פעילים, או לפחות אני הייתי כזו.
היו לי עוד פרטנרים במקביל אליט בשנה הראשונה שלנו יחד. אבל אז הגיע עוד ניתוח ועוד ניתוח, אחד שלו, אחד שלי. והכוחות שלי הצטמצמו בטרוף. ונוצרה שיגרה שלו ושלי, רק שלו ושלי.
וכל פעם אמרנו שכשהשיגרה תשתנה נבדוק שוב. כל פעם אמרנו כשרק השלב הבא יצליח להגיע ניבדוק שוב.
ועברנו לגור יחד ופתחנו חשבון בנק יחד ואפילו סוג של התארסנו. ועדין נשארנו בשיגרה רק שלו ושלי.
ואנחנו עדין קוראים לעצמנו פוליאמורים, אנחנו עדין מרשים זה לזו להיות עם אחרים סוג של.
פשוט אנחנו לא עושים שום דבר עם הרשות הזה.
ואני מתרצת לעצמי תרוצים, נותנת לעצמי הסברים, שאין לי זמן וכוחות ומקום ואנרגיות.
ואיפה בשיגרה שלנו אני מכניסה עכשיו עוד אנשים בלי שזה ישבור את השיגרה שלנו?
אני כל הזמן עם האצבע על הדופק. ובאמת יותר טוב מרע לי, יותר נעים ממפריע לי.
יש לי יותר ממה שחסר לי.
אבל פיתחתי פחד שכזה להכניס מחדש אנשים חדשים לחיים שלי, אחרי שהשתנתי כל כך הרבה בזכותו.
אחרי שהזדקקתי והפכתי יותר ויותר לעצמי בלי אישורים של הסביבה, אני תוהה מי ירצה נון קונפרמיסטית שכמותי חוץ ממנו והאם יש לי בכלל כוחות להתחיל מחדש משחקי חיזורים.
כשיש לי כל כך הרבה בבית ואני לא יודעת בכלל מה עוד אני צריכה או רוצה לחפש שם בחוץ?
כשכל כך טוב לי, האם בכלל חסר לי משהו?
או שזה פשוט הרגל שכזה שפיתחתי שאומר שאני לא יכולה להיות שקטה בלי גיבויים?