לפעמים אני שונאת את כמה שאני חזקה.
את כמה שאני פה בשביל כולם, כולם סביבי יכולים להישבר להתפרק לחלות ותמיד יהיה מי שידאג ויטפל בהם.
מי שתרוץ ותדעג.
מי שתכין מרק ותחבק ותלטף ותזמין תרופות מהרופא.
שתדאג לבקש שיקנו ויקחו ויביאו ויעשו.
וגם כשהיא קורסת תנהל את העולם כדי שלא ידאגו.
שתשלח אוכל ופינוקים לפה ולשם. לאלו ולאחרים.
שתשכב רגע לפני ניתוח ותרגיע את כולם.
אבל אף פעם לא תיפול באמת.
אף פעם לא תתנפץ לרסיסים.
כי אין מי שיאסוף את הרסיסים ויחבר את הכל חזרה ביחד.
ואין לי כוח לעשות את זה שוב פעם לבד.
אני פשוט כל כך התרגלתי
שאנשים לא יודעים להתמודד עם מי שאני.
עם כל מי שאני באמת.
מצליחה לתת רק לבן אדם אחד לראות אותי כך.
וגם אחרי שש שנים.
עדין לא בטוחה שהוא ידע מה לעשות אם אני באמת אתפרק לו בידיים.
אבל אין מישהו אחר שאני מוכנה לשים עליו ראש ולבכות באמת.
אין מישהו אחר שאני באמת שקופה מולו.
רק בעלי.
רק האיש שלי.
אהוב טהור שלי