חלק מהחיים שלי הם כאבים פיזיים חסרי שליטה
כאלו ששום דבר לא מפיג.
לא התרופות החזקות ביותר שאני מקבלת במנונים הגבוהים ביותר שלהן שאני מעיזה לקחת.
ולא החיבוק החם והמרגיע של בעלי.
לא הגירגור המנחם של כל ארבעת החתולים יחד.
כלום.
זה להישכב במיטה ולהרגיש שהעולם סוגר עלי בכאב בלטי נתפס
הכל כואב.
השרירים רועדים, העיניים דומעות.
והגוף מאיים להתפקע.
יש רצון עז לבכות אבל הידיעה היא שבכי רק יחמיר את המצב. אז אני נמנעת.
מקסימום דמעות חמות ומלוחות זולגות בשקט מהעיניים.
וכלום לא עוזר.
וכן זה הרגעים שהכי קל לי להתמודד לבד.
כי אני יכולה להתפרק בלי לדאוג שאפחיד מישהו.
אני יכולה להתפקע בצרחות או בכי קורע
להתישב על הרצפה במקלחת חמה
או להתקפל בתנוחה עוברית במיטה ולרעוד.
ואין שום דבר שיעזור.
ולא, אני לא מעבירה אבן בדרכי השתן.
פשוט הגזמתי אתמול יותר מידי פיזית בנקיונות והבישולים בגלל חרדות.
וטריגרים וקשיים אחרים.
כי נמאס לי השבר כלי שאני ונסיתי בכוח להוציא את עצמי מזה.
מה שאף פעם לא עובד.
אז כמעט התאלפתי כמה פעמים ממחנק.
ועכשיו הגוף מעבר לקריסה.
ואין איך לעזור, רק לחכות שיעבור זעם.
אז אלך לעשות מקלחת חמה,
לשכב במיטה
ולקוות שדברים ישתפרו מהר.
ובינתיים
בין 1 ל10 כואב לי בערך 12....
וכן אני קצת רוצה למות או קומה או שירדימו אותי רק לא להתמודד.
אבל זו לא אופציה.
אז חייה הלאה
סופר וומן עד המוות.
