מטבל

המתקן המדובר לא הגיע אלי בסופו של יום ( נו, לך תסמוך על מישהו ..).
אז מצאתי עצמי עם מתנדבת וללא מתקן.

בפרץ אנרגיה נכנסתי לסדנא - מזל שדאגתי להתחיל את הסופ'ש מוקדם- והתחלתי מוציא מהכוח אל הפועל.
יומיים וחצי של עבודה מאומצת וקיצורי דרך שבאו על חשבון גימורים, ושלוש חתיכות עץ הפכו לפסל אבסטרקטי לכאורה.

שעתיים וחצי נוספות, חתיכת עור וצבע אדום הפכו למסכה.

מקלחת זריזה, ויצאתי.

הגעתי למקום האירוע, העליתי את ה"קרשים", שלום קצר לנוכחים, חיבור העץ לפסל וכיסוי בסדינים .
המארחת הכינה שלט " לא לגעת " - בלי "נא" ובלי סיפורים .
המקום התמלא ממש במהירות, סקרנות שבאה מכמה שאלות שנותרו חסרות מענה, ואף אחד לא ניסה להציץ מתחת לסדינים.

רק סיימתי את ההרכבה ועלמת החן הגיעה, החליפה בגדים,חבישת המסיכה ונלקחה לסיבוב הכרות .
הצלחתי להחליף איתה מספר מילים ברוגע,
קצת מינגלינג עם הנוכחים,
שאלות רבות של " מתי כבר נראה מה יש שם ..

לקחתי את הזמן,
ראיתי את קוצר הרוח הנבנה,
ואז חשתי שהרגע מתאים,
הודעתי זאת גם לה,
וראיתי רעד קל של ציפיה החולף בגופה,
בלי צלצולי פעמונים, כך בפשטות, בפינה המיועדת, התחלנו .

מסביב התחילו הנוכחים להבחין ויצרו מעגל צופים מכובד ושקט,

הסרתי את הסדינים מהמתקן וראיתי בשעשוע את התמהון על פני הצופים.

כשחשתי שהיא מוכנה, החליף כיסוי עיניים את המסיכה, הולכתי אותה אל המתקן והושבתי אותה בתנוחה המתאימה.

חבל ועוד חבל, ידיים קשורות, רתמת אבטחה ומתחיל לבנות .

רק שיעור של בתיה עוזיעל היה מצליח לעלות על מלאכת היד שנעשתה שם ,
נהניתי לראות את התגובות שלה לכל רפרוף ומגע, לכל צליל, את הקשב המלא, את הפרומונים הנוזלים..
סוף סוף הנוכחים החלו להבין ואנקות התפעלות חדרו למרחב שיצרנו .

עוד כמה חוטים ואביזרים מחנות ההובי המקומית השלימו את התמונה.

ולגראנד פינאלה - פריטה רכה ומהירה על כל המיתרים והתפרקות של שחרור.

את ההבעה על פניה כשראתה לראשונה את המתקן בו היא היתה חלק לא אשכח במהרה,
יחד עם התחושות שהציפו את שנינו זה היה רגע מיוחד ויפה.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו להודות למתנדבת- הזייה, ובמיוחד לאיש שלה- קפה.
לדיוה על הארוח , ולנוכחים על הסבלנות, האיפוק והכבוד .



האיור הוא פרי עטה של הזייה .