מטבל

הוא בא אל חיי במקרה, אחד שזקוק היה ליד מלטפת.
הושטתי לו אותה והוא, בחשש קל בהתחלה, נתן את האמון וקיבל.
הוא בחר את מקומו והביע את רצונו בצורה עיקשת וחביבה כאחד.
שנינו גדלנו עם השנים, כל אחד בקצב שלו, ויחד בנינו את התקשורת.
המון תהפוכות, הרבה שינויים, מעברים ואנשים שנכנסו ויצאו מחיינו,
אבל יחד תמיד נשארנו- בטוב וביותר טוב.
כל רגע במחיצתו היה מלא עונג, מלא חוויות קטנות,
בתי הקפה שישבנו בהם יחד,
המסעדות שהגניבו אותו פנימה- והוא היה יושב בשקט לא צפוי ונהנה.
הביקורים בסנטר והנקמה הקטנה בחנות ההיא,
הטיולים בטיילת, השקיעות על חוף הים והטבילה הבלתי נמנעת.
מעשי המשובה ההרסניים שעציצים ונעליים סבלו מהם קשות,
"פילוח" של חלה מהמכולת השכונתית, או בורקס מהצלחת,
קבלת מטעמים במירמה מהחבורה שעושים מנגל בפארק,
נסיעות הזויות על הטוסטוס,
טיולים במכונית ברחבי הארץ,
שירים קטנים ומטופשים,
חיקוי של קולות שהיה משמיע לו יכול היה לדבר,
משחקים שפעם היו בהשתוללות וריצה, הפכו למשחקים יותר איטיים ולבסוף רק להבעת רצון למשחק,
הסקרנות שלו, הרצון שלו לנסות לטעום מכל דבר בו נגעתי,
החיבה שלו לירקות,ליבת התפוח שתמיד נשמרה עבורו,
הנכונות המדהימה שלו לקבל דברים לא נעימים באהבה- החלפת תחבושת, תספורת, טיפול, גריבת גרביים וכל מני "התעללויות" מצד ילדים.
תמיד הוא היה שם, אפילו אם ברקע בשקט (רגעים נדירים אמנם) נכון לתת חיבה.
בשנים האחרונות הקצב הואט, הזיקנה קפצה עליו אבל את האהבה ללא תנאי הוא נתן תמיד.
למרות שנראה כנוע הוא היה חזק, נלחם, מתאושש באורח פלא .
אבל בסוף הטבע הכריע.
הוא נלחם עד השניה האחרונה לתת עוד טיפונת של אהבה.
אין מילים לתאר את האהבה אליו, אין מספיק דמעות לבכות על לכתו.
-------------------------------------------------------------------------------
כלב כמוך בא פעם בחיים
חרטת בי סימנים שלא ימחו ואני שמח עליהם.
-------------------------------------------------------------------------------