האמנם עוד יבואו ימים / לאה גולדברג
הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, הימים להם ציפית לא יבואו סליחה על ההמתנה
וְתֵלְכִי בַשָדֶה, וְתֵלְכִי בוֹ כָהֵלֶךָ הַתָם, מטיילת לך בשדה ברה אך לא תמימה
וּמַחְשׂוֹף כַף-רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַעֲלֵי הָאַסְפֶסֶת, קרסוליי רגלייך יהיו כתמונה נצחית לפניי
אוֹ שִלְפֵי-שִבֳלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַק דְקִירָתָם. את דקירות הקוצים אפנה מהשבילים למענך
אוֹ מָטָר יַשִיגֵךְ בַעֲדַת טִפוֹתָיו הַדוֹפֶקֶת אם גשם פתאם יופיע אביט בו בך נוגע
עַל כְתֵפַיִךְ , חָזֵךְ , צַוָּארֵךְ , וְרֹאשֵךְ רַעֲנָן. במקומות בהן מפנטז לגעת להרגיש את גופך
וְתֵלְכִי בַשָדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָךְ הַשֶקֶט והילתך תאיר בפנינו את הדרך
כָאוֹר בְשוּלֵי הֶעָנָן. ריחות השדה אחרי הגשם יחזקו את ריח גופך
וְנָשַמְתְ אֶת רֵיחוֹ שֶל הַתֶלֶם נָשוֹם וְרָגוֹעַ , מור לבונה וריח של גשם בשדה קציר
וְרָאִית אֶת הַשֶמֶש בִרְאִי-הַשְלוּלִית הַזָהֹב, בשלוליות אשכב למענך שלא תוסיפי להירטב
וּפְשוּטִים הַדְבָרִים וְחַיִים, וּמֺתָר בָם לִנסֹעַ , הכל כה פשוט אהבתי אלייך איה יודעת שובע
וּמֺתָר, וּמֺתָר לֶאֱהֹב. הלוואי ואותי תוכלי לאהב אנכי שכמותי
אַתְ תֵלְכִי בַשָדֶה. לְבַדֵך, לֹא נִצְרֶבֶת בְלַהַט אל תלכי לך לבדך בדרך לא סלולה
הַשְרֵפוֹת, בַדְרָכִים שֶסָמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָם. חפשי אהבה בכל הדרכים
וּבְיֹשֶר-לֵבָב שוּב תִהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת ואותי תקבלי לזרועותייך
כְאַחַד הַדְשָאִים, כְאַחַד הָאָדָם.