"אני ורק אני ורק אני
יושבת מול המראה.
ורואה אישה.
יפה, יפה נורא."...
("מתח מיני" / המכשפות)
היא ישבה והסתכלה על עצמה במראה, מסדרת את הדברים הקטנים והאחרונים האלה לפני היציאה. לא היה בא לה לצאת היום. היא רצתה להישאר היום בבית. לבד. איתו... לבד. לבד, כי הוא שכח. היא לא האמינה שהוא שכח! זהו יום ההולדת שלה והוא יודע עד כמה זה חשוב לה. הוא יודע שהיא רצתה לעשות משהו מיוחד, רומנטי, וביחד ביום הזה.
טוב, שיהיה. שכח, אז שכח. אולי הוא פשוט לא רצה לזכור. אולי זה לא חשוב לו מספיק. הוא לא מבין.
היום היא החליטה לוותר על משחקי השליטה. בעצם, הוא החליט לוותר. הוא סיפר לה עוד בהתחלה שהוא מתחלף. היא אמרה שגם היא, אבל כבר חודשים שהוא לא עשה דבר בכדי להתעלות עליה. שוב שיהיה. נוח לה איפה שהיא נמצאת- למעלה. למרות שהיום היא החליטה לוותר. היא פשוט נפגעה מידי כשהוא אמר שהוא רוצה לצאת עם חברים ולחגוג באיזשהו פאב או משהו. הוא אפילו לא הסביר, לא ניסה לתרץ, לא ניסה להסתיר... עד כמה לא אכפת לו ממה שהיא רוצה. כאילו הוא מתחשב יותר בחברים.
דמעה בודדה שהיא לא הספיקה לעצור, מרחה מאט מהאיפור. היא מחאה אותה והתחילה לתקן את החלק ההרוס. צעדים שקטים נשמעו מאחוריה.
היא נעמדה והיסתובבה לרגע בתקווה שהוא עוד ישים לב לדמעה, אם בכלל יהיה אכפת לו.
הדבר הבא שהיא הרגישה, הייתה היד שלו על הפנים שלה. הכל קרה מהר מידי. הראש שלה קיבל מכה מאחורה, רעש של זכוכית נסדקת (כנראה המראה) ואז... מין שלווה השתרעה עליה. הריאות התקשו לנשום, אבל זה לא היה חשוב. היא שקעה אל תוך חלום.
היא לא זכרה אותו חזק כל כך, אכזרי כל כך ובכלל, הוא אף פעם לא היה כזה.
"הפתעה!"- היא שמעה קול מוכר מעליה. היא פקחה את העיניים ומיד עצמה אותן בחזרה מסונוורת. מנורה מאוד חזקה הייתה מכוונת לה ישירות לפנים.
"לא אמרתי לך שאת יכולה לפקוח אותן, נכון?- לפי הקול, הוא התהלך סביבה כל הזמן והיא הפסיקה לנסות לעקוב אחר המיקום שלו,- קניתי את הכיסא הזה במיוחד בשבילך, זה בדיוק מה שרצית. ועכשיו בואי נבדוק אם חזרת לעצמך."
היא הרגישה מין צביטה מהומהמת בזרוע, אך הכאב היה רק הד עמוק וכמעט בלתי מורגש.
"את יכולה לפקוח אותן עכשיו".
האור נחלש והיא פקחה את עינייה. היא בחנה את עצמה מכף רגל ועד ראש. זה היה החדר שלו, בביתו. היא ישבה על כיסא, אבל לא סתם כיסא. היא סיפרה לו פעם שזה הדבר היחיד שהיא אוהבת אצל רופאי שיניים- הכיסא. זה היה קצת משודרג, רתמות לידיים ורגליים, רתמה נוספת לראש (שלא הייתה מהודקת כרגע) ועוד כל מיני דברים בלתי ברורים שסופם מגיע מחוץ לטווח הראיה שלה.
בסוף הסריקה העצמית היא הגיעה לזרוע. קודם כל באה ההבנה שהוא עדיין צובט אותה. לאחר מכן, היא הבינה לפי מצב השרירים שלו, שהוא מחזק את הצביטה עד מאוד ואז... אז בא הכאב. מתוך עירפול חושים שהיא שהתה בו, הכאב פרץ את גבול הנסבל והיא הבריחה צעקה.
..לפחות כך היא חשבה. זה היה עוד שידרוג לכיסא- גאג לפה, אבל דומה לאלה של רופאי שיניים. היא ראתה שהוא ראה אותה מנסה לצעוק, אבל הוא רק המשיך לחזק את האחיזה.
נצח של שניות עבר עליה עד שדמעה (כבר השניה היום), זלגה מעינה ורק אז הוא עצר. בבמקום שאצבעותיו נגעו בה לפני רגע, התגלו כמה טיפות של דם שלאט, לאט הפכו למין נחל קטן שזרם לכיוון כף היד.
"זה כיסא חדש ואת כבר באה ללכלך אותו",- אחרי המילים האלה הוא הסתובב אליה עם הגב וחזר עם פד ספוג כוהל.
זה שרף רק שניה. שניה נעימה למדיי.
בשלב הזה, גם המחשבות שלה התחילו להסתדר. מה הוא עושה לעזאזל?! מה הוא חושב שהוא עושה?!
כשהיא קלטה שהוא מסתכל עליה, היא עשתה פרצוף זועף. היא הצליחה למרות הגאג בפה ומראה העומלל, לדעתה- עם דמעה מתייבשת על פניה, בעודה כפותה לכיסא. בדרך כלל, הוא היה נופל על הברכיים כשהיה רואה את זה, אבל עכשיו... עכשיו הוא העיף לה סתירה. היא הייתה בטוחה שאם לא התמיכה של הכיסה, הראש שלה היה עושה סיבוב של 360 מעלות.
היא רצתה לבכות שוב, אבל החליטה להתאפק. אם הוא רוצה לשחק, אז היא לא תיתן לו לפחות את זה. שישחק עם עצמו. (!)
"זה בסדר, את יכולה לבכות. את עוד תבכי היום בכל מקרה."- במילים האלה הוא קם ויצא מחוץ לטווח ראיה שלה. קצת רעש של כפתורים,ברזלים, שוטים ואז שקט לרגע.
המוסיקה התחילה לנגן איפשהו מאחוריה ואז מכה של שוט נחתה לידה על הכיסה. שוב צעקה עילמת, מההפתעה. לשניה היא ראתה את החיוך שלו ואז האור המסנוור חזר וגרם לה לעצום את עינייה. החיוך הזה היה כוחני- חולני. היא התחילה לפחד, אבל לא ממנו, אלא מעצמה. היא הרגישה שהיא אוהבת את זה.
לאחר מכן היה הכל. בהתחלה היא עוד ספרה את המכות, היא עקבה אחר השאווה, אבל אז הוא הדגים לה עוד אחד מהחידושים של הכיסא. זה הרגיש מוזר בהתחלה, משהו דק וחלק שדיגדג את החלק הפנימי של הרגל שלה. משהו ארוך דמוי נחש שמתפס בעדינות אל האיזור האינטימי שלה. היא עצרה את נשימתה כשהקצה נכנס לאיזור הפנימי של גופה, אבל כלום לא קרה. עוד כמה סנטמטרים היא תהתה מה זה ואז...זה התחיל לזוז. לזוז ולהתפתל בתוכה... ומבחוץ. זה היה כמו עץ עם כמה ענפים בודדים, כמו ענפי הגפן שהתפזרו על ביטנה, על רגליה ו...בתוכה. כל פיתול התלווה בזרם חשמלי עדין מבפנים וקצת יותר חזק מבחוץ.
... היו לכיסה הזה עוד כמה דברים שהפכו אותו פחות ופחות לכיסא של רופאים, אבל כבר בשלב הזה היא לא הייתה בטוחה איפה היא נמצאת. הקשר היחיד שלה עם המציאות, היה השוט. השאווה. הצביטות. הליטופים.
את הליטופים היא הרגישה הכי חזק, הכי עמוק. אבל המכות לא היו חלשות. כל מכה הייתה כמו משאית קטנה שנכנסת בה בכוח של משאית אמיתית.
בשלב מסויים הוא שיחרר את הריתמות, רק כדי להפוך אותה על הבטן ולחבר אותן בחזרה. הוא כבר לא היה צריך לחבר אותן בחזרה. היא לא הייתה מסוגלת לזוז בעצמה, היא לא הייתה מסוגלת אפילו לחשוב בעצמה.
אחרי נצח של עינוי מתוק הוא סוף, סוף שיחרר אותה, עדיין בין שמיים לארץ, אבל יותר בשמיים. הוא הרים אותה בעדינות, ובעודו מנשק את פניה, נשא אותה לאנשהו על ידיו.
שקט. מים זורמים. חום. רוגע.
לאחר כשעה היא פקחה את עיניה שוב לראשונה. הוא ישב לידה על ברכיו וסיבן בעדינות את גופה הפצוע. החיוך שלו חזר להיות עדין ואוהב.
כשהוא הגיעה לאחת השריטות היותר עמוקות, גניחה/ אנחה סוף, סוף הצליחה להשתחרר מגרונה והיא שוב עצמה את עינייה, מתענגת על כל רגע מפנק.
"הממ...- הוא כאילו ניקה את הגרון,- גבירתי ודאי זוכרת,- הוא עצר בהיסוס מתגרה,- שהחלטנו לא לשמור טינה אחרי שאנחנו מתחלפים. לא משנה מה קרה?"
כמובן,- היא עדיין התקשתה לדבר, אבל הצליחה לענות בנימה מתגרה ואפילו קצת מאיימת,- ממש לא, אבל אתה לא נפטרת מהכיסא ההוא, נכון?"
...
לפני 15 שנים. 7 בפברואר 2009 בשעה 22:29
