יום, לילה ומה ש...

היא היסתכלה עליו במבט גנוב, מלמטה. הוא הוציא לאט את העשן והתבונן רחוק אל תוך עצמו, דרך החלון. המבט שלו, העמידה, הסיגריה... לא. לא היה בו שום דבר מיוחד. היא נאנחה, לא בקול רם. זה מתחיל להימעס. היא ניסתה כבר הכל. היא התגרתה בהם, התמסרה להם בצורה מוחלטת, היא התמרדה, "נאנסה", נרמסה (אפילו באמת פעם- גועל)...

זו תיהיה הפעם הלא מיוחדת האחרונה שלה. זהו היא החליטה. כן, החליטה! היא לא רוצה בזה יותר. נמאס.

היא הרימה שוב את העיניים. הוא הסתכל בדיוק עליה הפעם. הוא חייך, חצי חיוך מעורפל. מעורפל, אבל לא מספיק. לא אלמוני, לא מושך ולא גורם לה להשפיל את המבט בחזרה.

***

הוא הוציא את העשן באיטיות. הסיגריה נגמרה, אבל הוא עוד לא היה מוכן. הוא לא סיים להכין את כל התסריט בראש. הוא זכר שהיא מחפשת משהו מיוחד. "מיוחד" אעלק! הוא גיחך, לא בקול רם. הוא סובב אליה את המבט.

היא הסתכלה ישר עליו. הוא לא אמר דבר. היא שתקה. אכזבה מהולה בוויתור נראו בעינייה. בולט יותר מכל, היה שם בתוך הכחול, הכלום. החוסר ציפייה בעינייה גרם לו לפעול.

הוא החזיק את הרצועה שהתחברה לצווארה בקולר. ביד השניה הוא החזיק את שארית הסיגריה. ההטלבטות שלו הייתה קצרה. הוא לא התכוון לשחרר את הקולר.

***

קודם היא ראתה את הבדל סיגריה מתגלגל על הרצפה ומפזר עשרות ניצוצות. אחר כך היא הבינה. הוא סטר לה... עם הבדל ביד. מוזר, אבל עדיין לא מיוחד. כבר עיפרו עליה לפני וכמה בו זמנית.

***

הריק בעינייה התחלף רק לשניה. אבל זו לא הייתה התוצאה הרצוייה. היא התמקדה בבדל המתגלגל לשניה- מרותקת לניצוצות האש המהפנטות. ואז הכל חזר. החוסר ציפייה. היא חושבת שאין לה למה לצפות. הוא סתר לה שוב.

המבט שלה נשאר יציב בעיניו. עוד סתירה ועוד אחת, ועוד אולי עשרה אחריה. לעוד רגע, המבט הפך מעורפל. אבל זה בטוח עוד לא היה זעזוע. הוא נתן לה למלא את הריאות באוויר, ואז המשיך. הוא לא ספר את הסתירות, אבל היה מודע לקצב. כנראה בסביבות העשרים- עשרים וחמש... זה מספיק הקדמה, הוא יכול להיתקדם הלאה.

***

לרגע בתוך הרצף הזה היא כמעט איבדה את עצמה. לא משהו רציני. היא עדיין הצליחה לשמור על הספירה. 24 סתירות עם הפסקה אחת אחרי האחת עשר. לא השיא שלה לפתיחה. היא הרימה מעט את גופה ומתחה את כפות הרגליים בשביל עוד ישיבה ממשוכת. רק שלא יתחיל בליטופים כבר עכשיו, או שהיא פשוט תקום ותלך.

***

הוא הוריד מעצמו את החולצה. הערב היה חם מהרגיל, ועכשיו הוא הולך להיתחמם עוד יותר. הוא זרק את החולצה על הכיסה לידו והיסתובב חזרה אליה. היא כמעט חזרה לעצמה. למשך 2 דקות היא בכלל לא זזה. המבט שלה איבד צלילות והיא החלה למלמל.
"לא השיא לפתיחה", הא?- לחשתי לעצמי.

המבט שלה קיבל שוב את הבעתו הקודמת. טוב, אני עוד אוציא ממנה את האכזבה הזאת. היא החלה למתוח את כפות רגליה. התרוממות קלה ביותר. זה יספיק. תפסתי אותה מהשיער בידי הפנויה ועשיתי צעד לעברה ומעט מאחוריה.

***

אז הוא לא... היא התחילה את המחשבה, כשמשיכה שהייתה מפילה אותה לולא היה מחזיק אותה, קטעה אותה. היא החניקה נשיפה של כאב. ליתר דיוק הוא משך גם בקולר והנשיפה נתקעה לה בגרון.

נגררת על התחת כשראשה מופנה לאחור (למעלה עליו), מחשבה אחרת נוצרה בראשה. מתי הוא הוריד את החולצה?

היא עצמה הייתה עדיין לבושה. זה כן היה שינוי לבין כל השאר. זאת אומרת, זה לא שהיא תמיד הייתה ערומה בהתחלה, אבל לא ככה. בדרך כלל אלה שהשאירו אותה בבגדיה, נפטרו מהם עוד לפני ההכאבה הראשונה. היו גם כאלה שהלבישו אותה בהתחלה, אבל זה תמיד היה משהו "קינקי". הוא פשוט נתן לה חצאית עד הברכיים וחולצת V חדשות בתוך שקית ברגע שהיא נכנסה. הוא אפילו הסתובב כשהיא התחילה להחליף. היא התאפקה לשאול אותו איך גילה את המידה שלה לפי תמונה.

קו המחשבה שלה נקטע שנית.

***

הוא הגיעה איתה עד החדר והרים אותה בלי עדינות מיוחדת על הידיים. בלי לעצור את התנועה הוא זרק אותה על המיטה בנפילה חופשית. כמעט חופשית. הקולר עדיין היה על צווארה והרצועה עדיין בידו. ראשה נמתח בחוזקה אחרי חצי גילגול על המיטה, והופנה בחזרה אליו. הוא התבונן בה עוד לרגע ואז הוציא את הכיסוי עיניים ממתחת לכרית.

***

אחרי שהוא שם את הכיסוי, הוא הוריד בתנועה אחת את הקולר וניגש לצידו הרחוק של החדר. הצל שלו נמתח על פניה ונעלם כמה פעמים במשך דקה. לפני שניגש אליה בחזרה, הוא סגר את התריס.

הוא כנראה עצר, כי לשניה היא איבדה את מיקומו בתוך החלל הגדול של החדר. כשהיא הרגישה אותו שוב, הוא היה כבר מעלייה. הידיים שלה הורמו אל מעל לראשה, ונקשרו בחבל דק יחסית. מתיחה קלה לבדיקת גבולות. הוא חייך בסיפוק, או לפחות חשבה כך.

שקט. הוא מתלבט? רק זה היה חסר לה.

***

הוא התבונן בה לרגע ארוך. כיסוי עיניים היה הכרחי, אבל הוא רצה להמשיך לראות את הריקנות בעינייה. הוא רצה לראות איך החוסר ציפייה יתחלף בפחד. זה היה הרגע האהוב עליו, אבל הוא יתאפק. הוא הסתובב וקשר למיטה גם את הרגליים שלה. הוא הרים את הברך שלה מאט למעלה. הגבול בדיוק במקום.

***

לשניה היא הרגישה ממש חסרת שליטה. ואז ההרגשה התגברה. מאט נחמה, עם הוא לא ידע מה לעשות... הוא ידע.

היא הרגישה משהו קריר נוגע לה בצוואר. אחרי זה משיכה קצרה בחולצה ואז... הוא פצע אותה ממש חלש כשכל החולצה נפתחה עליה לשניים. תנועת הסכין הייתה מרושלת משהו. הוא לקח נשימה ארוכה ותפס את החצאית.

"לא!"- היא צעקה, אבל רק רגע מאוחר מידי.

החצאית חלקה את גורלה של החולצה, אבל הפעם התנועה הייתה חלקה להפליא. הוא עשה את זה בכוונה. בכוונה?! הוא שיחק איתה. בה.

***

הוא הסיר את פיסת הבד ששימשה ככיסוי עיניים, באותה הצורה כמו את החצאית ואת החולצה. המבט שלה אמר שהיא הבינה. הבינה שהוא חתך בכוונה. הבינה שהוא שונה לפחות במקצת. הריק בעינייה התערער. אבל לא נעלם. הוא ירד ממנה והיתיישב לצידה. הסכין החליקה על כל גופה, מהצוואר ועד הבהונות של הרגליים. שולחת צמרמורת בכמה מקומות. הוא התחיל את הדרך חזרה. כשהוא עבר על הבטן גופה התקמר מאט למעלה. הוא דחף.

***

"מה לעזא..."- הצעקה נתקעה בגרונה כשהוא תלש בידו הפנוייה את הכיסוי עיניים ממתחת לראשה. שניה אחרי זה, הבד כבר היה בתוך פיה הפתוח, ממלא אותו קצת מעבר לדרוש. אחרי כמה שניות היא עברה לנשום רק מהאף... והא סגר אותו בכף ידו.

הסכין המשיכה לטייל על פלג גופה העליון. שריטות קטנות התחילו להיווצר פה ושם.

***

הוא ספר בערך דקה וחצי ואז נתן לה לנשום. הבהלה כבר התחילה להיווצר בעינייה, אבל זה היה עדיין לא מספיק. דמעה קטנה של חוסר חמצן זלגה באחת העיניים. היא לקחה כמה נשימות דרך האף והוא סתם אותו שוב.

היא התחילה להיתפתל כמעט מיד. הסכין עדיין עשתה את שלה. דם התחיל לנזול על גופה. מעיינות צרים שמתחברים אחד לשני בקימורים העדינים.

הפעם הדמעות היו לא רק מחוסר חמצן. הוא התעלם. הוא שיחרר את אפה והתרכז בזרימת הדם על גופה. הוא טבל את אחת מאצבעותיו ושלח אותה לפה. עינייו נעצמו לשנייה ונפתחו שוב.

***

היא התבוננה בו דרך הדמעות. חלק ממנה חשב שמשהו לא בסדר, היא רצתה לברוח. אבל היה עוד חלק. כשעיניו נפתחו אחרי שליקק את דמה, היה שם משהו. משהו שלא ראתה עד היום. זה לא היה פראי, לא היה מגוחך כמו שיצא לה לראות כבר הרבה, זה לא היה חייתי וחסר בינה. היה שם משהו.

לפתע הוא הצמיד את הסכין לליבה. פעימה. פעימה. פעימה. והסכין הגיבה בלחיצות קצרות. הדמעות בעינייה פסקו.

***

הוא צפה בסיפוק ברגע בוא הדמעות מתחלפות לפחד טהור. הפחד שבא עם ההבנה. זה פחד שונה. זה לא פחד טיפשי (כמו מחרקים) או מתוסכל... זה פחד שבא עם ההבנה ועם החוסר אונים.


סוף טוב... (גירסא ראשונה)

***

הרצון לברוח נכנע רק לקשירות החזקות בידיה ורגליה. היא הפסיקה לזוז, מחכה לבילתי נמנע. עוד פעימה, ועוד לחיצה.

לפתע הוא סתר לה בכוח ובו בזמן משך את הסכין הצידה. היא נשמה נשימה עמוקה... ועוד זרם דם הצטרף לאחרים. הוא הוציא את הבד מפיה.

לקח לו אולי דקה לנקות את גופה בצמר גפן ספוג כהל. לאחר מכן הוא התיר את אחת מידיה ואת הרגל הנגדית. הוא התבונן בה עוד שניה. פניה התעוותו לסירוגין כשאחת השריטות "שרפה". הוא נישכב לידה והיסתובב אליה עם הגב.

היא הרגישה את אותה העייפות לפתע. אבל היה עוד משהו, שלא היה שם קודם.
"אתה תמשיך את זה מחר, נכון?" היא חצי שאלה חצי ביקשה. הוא רק הינהן לחיוב, אפילו בלי להיסתובב.
בקרוב, שניהם נרדמו.


סוף... סוף. (הגירסא השניה- והאחרונה:)

***
(מהרגע שלפני הסוף הראשון)

הוא התענג על הפעימות של ליבה. כל פעימה הדהדה בידו דרך הסכין. וכל פעם הוא דחף מאט. הוא ראה את הרצון שלה לברוח. הוא הריח את הפחד שלה, שמע אותו, טעם אותו...

לשניה הוא ראה את ההבעה של הריק חולפת בעינייה. שניה הספיקה.
הוא דקר.
הוא הביט בעינייה. גלים של רגשות.
פחד. בלבול. הבנה. כאב. ושוב פחד.
היא הפסיקה לנשום.