"דר' זה כואב"
"איפה זה כואב?"
"איפה שהרבצת לי!"
הכל תמיד בא לו בקלות מידי. הוא יכול להיות מי שהוא רוצה. היום הוא בחר להיות רופא.
"גב' בראון!?" – הקול שבא מהחדר נשמע קר ולעניין.
"שלום דוקטור" – היא אמרה מהכניסה בחיוך. המבט הרציני שלו החזיר אותה למשחק. היא שמה יד אחת על הגב התחתון, כאילו כואב לה ומיד מחקה את החיוך.
"שבי בבקשה" – הוא אמר בלי להרים את המבט מהדפים שהיו מונחים מולו על השולחן.
"א-ח-ח-ח" – היא נאנחה כאילו מכאב, אבל יצאה לה חצי אנחה – חצי גניחה. בכל מקרה, הוא לא הרים את המבט.
"דוקטור...? דוקטור?!" – לרגע היא שכחה שהוא לא רופא אמיתי. ההתעלמות הזאת הזכירה לה את הרופאים האמיתיים.
"אז, כן." – הוא הרים את המבט לכמה רגעים, לקח את הכרטיס המגנטי שהיא החזיקה בלי לשים לב כבר יותר מדקה והפנה את מבטו למחשב.
"... הגב שלי דר' " היא חזרה לעצמה לאחר מספר שניות, - " זה לא כואב, אבל מציק כשאני עושה משהו. כשאני עושה כל דבר, בעצם."
הוא המשיך לתבונן במחשב, במראה מאוד מרוכז, אבל חסר אמפטיה. כעבור עוד דקה של הנהונים עם עצמו, הוא הורא לה על מיטת המטופלים במבטו ומיד קם וניגש לשם. היא קמה מיד אחריו ומיהרה למיטה. לאחר כמה מבטים שואלים מצידה וקרים מצידו, היא הבינה מה בדיוק מצופה ממנה. היא עברה מסביב למיטה והתיישבה על הצד השני עם הגב אליו. בלי אף מילה נוספת, הוא הרים את חולצתה והתחיל ללחוץ במקומות אקראיים, לחיצות עדינות. אחר כך הוא לחץ עם אצבע אחת בין שתי צלעות, בכח רב.
"זה כואב!!" – היא קראה בהפתעה.
"אני רואה... תראי גב' בראון, אני אצטרך לתת לך זריקה במקום." – הוא המשיך בלחיצות כאילו מחזק את התגלית ה"רפואית" שלו, אבל הפעם באיזור הצוואר. כשהיא ניסתה להסתובב אליו, הוא לחץ חזר יותר וכאב חד עבר מהצוואר, דרך הכתף וקצת נמוך יותר. היא הבינה את הרמז.
"זה משהו רציני, דוקטור?" – היא ניסת להישמע מאוד רצינית ומודאגת ודי הצליחה. הם לא דיברו על שום זריקה. הוא יודע שהיא לא אוהבת מדיקל וכל השטויות האלה. היא אפילו קצת פוחדת ממחטים ודברים חדים בכלל.
"לא, לא. אין שום סיבה לדאגה. יש לך שריר טפוס והוא זה שגורם לך לאי נעימות. זריקה אחת היום, טיפול תרופתי למשך עשרה ימים ועוד זריקה בסיום. כמובן להפחית במאמץ ומצבי לחץ" – הוא הדגיש את המילים האחרונות.
הוא הפסיק אם הלחיצות משחרר אותה להסתובב. במבט חטוף, היא שמה לב שהוא מוציא בקבוקון קטן עם נוזל לא שקוף כלשהו ומחט סגורה. היא הסתובבה בחזרה.
"אתה בטוח שזה הכרחי?" – היא שאלה וקולה בגד בה ברעידה קלה.
"זה בסדר גב' בראון, אין שום סיבה לדאגה. אני רופא" – הקול שלו היה מאוד מרוכז. הוא בדיוק מילא את המזרק.
הוא התעסק במשהו עוד דקה או שתיים. היא ידעה שהוא עושה את זה רק בשביל לבנות את המתח, אבל זה עבד בכל מקרה. הוא ניגש אליה רגעים ספורים לפני שהיא איבדה את הסבלנות.
"עכשיו לקחת נשימה ארוכה..." – הוא כמעט לחש לה באוזן.
היא לקחה נשימה עמוקה עד כמה שהצליחה. שום דבר לא קרה. כשהגוף שלה כבר דרש חמצן, היא הסתובבה והתחילה להוציא את האוויר. העיניים שלהם נפגשו והיא ראתה את הדבר היחיד שהיה זהה ברוב המשחקים שלהם. לא משנה איזו דמות הוא לקח, לא משנה אם הוא שיחק נהג משאית או פקיד דואר. הוא חייך. חיוך שיצר סוג של ברק בעיניים שלו. חיוך ספק מאושר, ספק מטורף.
המחט חדרה את החור כאילו בהילוך איטי. כאב כמעט בלתי מורגש וכמעט נצח של רגעים אחרי, הנוזל מהמזרק התחיל להתפזר באיזור. הוא הוציא את המחט ויצר מעצמו סוג של משענת אנושית מאחוריה. החדר התחיל להסתובב. הוא הושיט את היד לפניה והרים כוס מים מהשידה שעמדה מולה. היא לגמה כמה לגימות והבינה שמתקה לבלוע.
הוא השכיב אותה על המיטה בעדינות. העניים שלהם נפגשו שנית. הזמן כאילו נעצר בשבילה. היא לא ידעה כמה זמן עבר עד שהוא, חלקית, החזיר אותה למציאות.
סתירת לחי חזקה כמעט סיבבה את הצוואר שלה מאה שמונים מעלות (אם לא המיטה).
המשך יבוא....