יום, לילה ומה ש...

הבוקר התחיל כרגיל, פקחתי את עיניי, ראיתי אותה מעליי... שוכבת על המיטה ליד השטיח שלי.
השעון הראה על 8 בבוקר. התחלתי ללקק את רגליה, לנשק אותן ולמצות את בהונותיה.
בעיטה בלתי רצונית מצדה ואני נופל על הרצפה. כנראה זה הגורל של "שעון מעורר"...
היא פקחה את עינייה וראתה אותי שוכב שם ומתאפק שלא לצרוח מכאב (בגב).
"ככה אני אוהבת אותך- שרוע על הרצפה מבוקר עד בוקר"- היא אמרה בחיוך בעודה פוסעת מעלי לכיוון המקלחת.
"כן, גבירתי"- דחפתי מעצמי בעודי אוגר את כל כוחותיי בישביל לזחול אחריה.

היא עומדת ליד הכיור ומחכה שאביא לה את משחת השיניים ואת המברשת. וכמובן שהיא קיבלה אותן. אחרי שציחצחה את שיניה היא אמרה לי שאצה. מבט, רק מבט מתחנן מצידי, אבל היא לא מרשה לי להישאר... עדיין לא. עוד לא הרווחתי, היא אומרת תמיד.

20 דקות אני יושב ליד הדלת הסגורה (ולא נעולה) ושומע את המים זורמים על גופה המושלם...
מה לא הייתי נותן בישביל להיות שם ורק להתבונן!!! כל כך הרבה!!!

סופסוף אני שומע את הקריאה שלי, מגבת נופלת על הרצפה. היא כבר התנגבה ומחכה שאעזור לה להתלבש. אני נכנס בריצה והיא עומדת בתוחתוניה ומביטה בי במבט כועס מאט.

"הספקתי ללבוש אותן, אתה רואה? זה יעלה לך מאוחר יותר. הקשר הזה רק בן שבועיים ואתה כל פעם מאחר. זה מתחיל להציק!"

עומד על ברכיי. מוריד את ראשי. לא מדבר, פשוט מתחיל לעזור לה בלהתלבש. אני יודע שלהתחנן זה לא יעזור במיוחד בבוקר, זה סתם יעצבן אותה.

הכנתי לה ארוחת בוקר ועזרתי לה לנעול נעליים.

היא יצאה לעבודה. שוב אני נשאר פה לבד לשבע שעות. שבע שעות!!! שבע שעות ללא גבירתי, מלכתי. אוליי היא תרצה לבוא לאכול צהריים בבית בהפסקה שיש לה. ואז אני שוב אתרוצץ במטבח חצי שעה- שעה ואחייך כי יש לי עוד דרך לשרת את גבירתי.

היא החליטה לבוא להפסקה, אבל אמרה שלא אכין אוכל. היא אמרה שאכין חוטי קשירה ואת עצמי לקבל עונש. לא שזה העלה לי את המצב רוח, אבל אני שוב אראה את מלכתי וזה יהיה בקרוב. בעצם בעוד חצי שעה.... איפה שמתי את חוטי הקשירה?!

היא נכנסה במהירות. הדלת כבר הייתה פתוחה בישבילה.

"הכנת הכל, כלב?... יפה מאוד, היום נבדוק את הסבלנות שלך..."

היא התחילה לקשור אותי, אבל לא לפניי שהעבירה אותי למיטתה (זה עונש?). היא קשרה את ידיי ביחד ואז גם את רגליי ואז היא קשרה חוט מרגליי הצמודות למרגלות המיטה ואת ידיי לראש המיטה.

"אני חוזרת בעוד 3 שעות, אל תזוז!"

"כן, גבירתי"- אמרתי לגבה כשהיא כבר יצאה...

שעה... שעתיים... שעתיים וחצי.......

אחריי ארבע שעות התחלתי לדאוג לה. אוליי קרה לה משהו, היא הבן אדם הכי פונקטואלי שהכרתי אי פעם ועכשיו היא מאחרת כבר בשעה... ועכשיו כבר בשעתיים.

אחריי חמש שעות שמעתי הודעה בפלאפון. אני לא יכול לבדוק אותה אבל אני די בטוח שזו היא... אני נרגע סופסוף... ונרדם.

היא חזרה ב2 בלילה. היא נכנסה לחדר ונישכבה על המיטה לידי, עם הגב אליי.

"דאגתי לך, גבירתי"- אמרתי בשקט, אבל בתשובה שמעתי את הנשימות הסדירות שלה. היא ישנה. שינה שאני הכי אוהב בעולם. נרדמתי שוב.

התעוררתי שוב כשהרגשתי שהיא מתירה אותי. השארתי את עיני עצומות. כל עוד היא חשבה שאני ישן היא הייתה כל כך רכה ועדינה...

ואז כשהיא סיימה, היא דחפה את גופי הצידה.

"תלך לשטיח שלך, כלב! אה, ודרך אגב, עברת את הבדיקה בהצלחה רבה... מאוד. מחר תוכל להישאר במקלחת בזמן שאתקלח... אבל תסתובב עם הפנים לכיוון השני"...