יום, לילה ומה ש...

ארוחת בוקר מאת אני


התעוררתי בוקר...

רגליה העדינות מלטפות את גופי. אני שוכב על הריצפה והיא יושבת על מיטתה מעליי. אנחנו אחד, אני והיא. אני החלק הקטן והיא... החלק החשוב.

נישקתי את רגלה ואיחלתי לה בוקר טוב ואז לשניה. הייתי מאחל בוקר טוב לכל חלק בגוף שלה בנפרד, אבל לא עכשיו...

"זה הזמן לארוחת הבוקר",- היא אמרה בחיוך, כאילו בתשובה למחשבה שלי.

"כן, גבירתי"-, עניתי כהרגל וכבר קמתי לכיוון המטבח.

בישלתי לנו משהו. אני תמיד מבשל אם לא התנהגתי הכי טוב ביום שלפני. ואיכשהו תמיד יש משהו לא טוב בהתנהגות שלי.

אכלנו כשהיא על הכיסא ואני על הרצפה. אוכל מצלחת ששמי כתוב עליה. היא חשבה פעם שזה יהיה נחמד אם תיהיה לי צלחת כמו לכל כלב.

כשסיימנו היא שוב הלכה לעבודה ונשארתי לבד. ברגעים כאלה אני חושב שאני נמצא בתוך סיוט וממש בא לי להתעורר.

*********

התעוררתי בביתי. שוב לבד. בית שומם כמו לכל רווק. לפעמים בא לי להשאר בתוך החלומות האלה, בבית שלה. אני רוצה להישאר שם לנצח. אפילו... אפילו כשהיא בעבודה ואני נשאר לבד בסיוט הזה, בציפיה בלתי נסבלת עד שהיא תחזור.

לא הכנתי לעצמי בוקר, אני לא אוהב את הארוחה הזאת. זה תמיד מזכיר לי אותה, את איך שאנחנו אוכלים ביחד ויש לי צלחת עם השם שלי.

התארגנתי ואז יצאתי לעבודה, עבדתי, חזרתי הביתה והלכתי לישון.

***********

"... אני מקווה שלא השתעממת פה מידי?"- היא נשאלה ברגע שנכנסה בחזרה הביתה אחרי העבודה.

"ממש לא, גבירתי"-, עניתי בהרגל.