יום אחד, ללא שום סיבה נראית לעין, החליט מוחי המעוות לשחק איתי משחקים. הוא הכין סדרה אכזרית מאוד של משחקים אכזריים אף יותר והתחלנו. האמת שלא היה לי חשק לשחק איתו, חזרתי עייף אחריי העבודה וכאב לי הראש וגם הייתי עצבני, אבל הוא היה ממש נחוש בדעתו. לקח לו בערך דקה להזכיר לי עד כמה אני תלויי בו ולאיים עליי עד שהסכמתי.
אז שיחקנו בשח, שיחקנו בקלפים, בכל משחקי המילים הידועות ואפילו חצי משחק במונופול. אחרי כל הסידרה הזאת יצאתי מוביל. לא, לא, באמת ניצחתי את המוח שלי כמעט בכל המשחקים. כבר קמתי בישביל ללכת לישון, כולי תשוש במצטבר מהעבודה והמשחקים איתו, אבל לא ידעתי שיש לו עוד רעיון. אז איימתי עליו עם האצבע והוא הבטיח לי מאויים למדי שזהו באמת המשחק האחרון... להיום.
עמדתי כך בין החדר שלי לבין הסלון כבר מתכוון להיסתובב לאחור בשביל לחזור לפינת המשחקים שלנו, שלי ושל המוח שלי. למען האמת הסתקרנתי, שיחקנו כבר בכל המשחקים שיש לנו. מעניין מה הוא ימציא עכשיו. בכל מקרה מה שזה לא יהיה העיקר שיהיה קצר. לא באמת אכפט לי אם אנצח או אפסיד, העיקר להגיע כבר למיטה.
לפתע שמעתי את המוח שלי מדבר איתי. "התחלנו"- הוא אמר לי ללא שום הזהרה מוקדמת.
ועוד לפניי שהספקתי להגיב, בקצה העין שמתי לב לתנוע בתוך חדרי.הסתובבתי וכמה שניות עמדתי בפה פעור לא מסוגל לזוז מתדהמה. החדר שלי, המקום הכי ריק על פני האדמה, פתאום הכיל בתוכו בן אדם, ליתר דיוק בת אדם והיה לי ברור שזה לא אני.
האישה ששכבה על מיטתי ישנה שינה מתוקה ונראיתה יפה מכל. גם אם ממש אתאמץ לא אוכל לתאר את יופייה, אבל ידעתי בדיוק מי היא. אף פעם לא נפגשנו באמת, אבל תמיד כשעצמתי את עיני היא הייתה שם. זו הייתה אשת חלומותיי ועכשיו היא שכבה שקוע בשנתה על מיטתי.
סגרתי את פי וצעדתי צעד אחד קדימה בעודי מהסס שמא תתעורר. היא התעוררה. עיניה הסתכלו בעיניי ועולמי התכווץ עד שכל מה שנשאר בו הסתכם בעומק הזה שמצאתי שם.
ניערתי את ראשי מקווה שהמשחק הבהחלט לא הוגן הזה יעלם ואני יוכל ללכת לישון מדמיין לעצמי את עצמי לידה. "הפסדתי!"- צעקתי למוח שלי בלי שאף אחד אחר יכול לשמוע, אך דבר לא השתנה. היא עדיין הייתה שם.
אחרי עוד מספר שניות של התבוננות הדדית ביני לבין אשת חלומותיי, היא עברה לחצי ישיבה ואז דיברה אליי בקולה המדהים מכל.
"על הברכיים"- היא אמרה, בשקט, אך כך שיכולתי לשמוע אותה.
"מה?"- שאלתי בתדהמה.
"על הברכיים"- היא חזרה בקול מוגבר יותר, אך כך שזה עדיין לא צעקה.
"מה? את לא מבינה שאת רק פרי דימיון? המוח שלי יצר אותך בישביל לשחק איתי,- אמרתי ואז המשכתי בלב כשאני מדבר אל המוח,- וניצחת. אז אוליי הגיע הזמן להפסיק את זה, הא?"
אבל היא לא וויתרה: "אני פרי דמיון? אם אתה לא רוצה לישון היום על הריצפה, אז כדאי לך לחזור לעצמך ומייד, אחרת..."
"טוב, אני אשחק איתך במשחק המטופש שלך, אבל כדאי לך שזה יגמר מהר."- אמרתי למוחי ונעמדתי על ברכיי.
"יפה מאוד"- היא אמרה וקמה מהמיטה שלי. היא התקרבה אליי באדישות ושמה את ידה על ראשי. אחר כך היא ליטפה את פניי בעדינות וברכות ויצאה מהחדר. "תחכה לי ככה עד שאחזור מהשירותים ואז שנינו נלך לישון." ואז היא יצאה מהחדר.
החלטתי שאמשיך אז אני אמשיך. עמדתי ככה באמצע החדר שלי, בתוך הבית שלי על ברכיי, מתרכז באותה הנגיע שקיבלתי ממנה. כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק המשחקים של מוחי המעוות, עדיין לא הצלחתי להתעלם מהמגע הבלתי נשכח הזה.
היא חזרה אחרי בערך 2 דקות ונכנסנו למיטה. היא חיבקה אותי וחיבקתי אותה בחזרה. אני מתחיל לאהוב את המשחק הזה... והאמת היא שזה לא באמת טוב.
שניה לפניי שעצמתי את עיניי שמעתי צחוק והבנתי שזה מוחי המעוות. הוא צחק וצחק כשבין לבין הוא חזר על אותם המילים, "ניצחתי"-הוא אמר ושוב המשיך לצחוק את צחוק הניצחון שלו.
מאז אותו היום עברו כבר כמה שנים, אבל אני עוד לא יודע מי ניצח ביותר מהשחקים אז, כי המשחק האחרון עדיין לא נגמר.
לפני 17 שנים. 21 בינואר 2007 בשעה 16:19
