כאוטי

״תהיי מוכנה בעוד חמש דקות לרדת נאסוף אותך״.

אני לובשת את השמלה ההיא השחורה ומעל סוודר גדול.

חורף, קר.

בלי תחתונים או חזייה.

שעות הייתי במקלחת לפני הרגע הזה, התכוננתי

עברו חודשיים מאז הפעם האחרונה.

אני יורדת למטה, רכב שחור נכנס למפרץ החנייה.

הוא ועוד בחורה שאיני מכירה יושבים במושב הקדמי.

אני נכנסת בזריזות וסוגרת אחריי את הדלת בטריקה.

אני אומרת היי מבויש וממלמלת תודה.

שתיקה.

הוא מגביר את המוזיקה, אנחנו יוצאים לדרך.

שתיקה.

אני מסתכלת קדימה ולשבריר שניה נתפס מבטי בשלו, כעס.

שתיקה.

מרכינה את ראשי לספר שהבאתי איתי לנסיעה, לא מצליחה להתרכז ולו במילה אחת ממה שכתוב.

אני יודעת שאני הולכת להיענש .

נסיעה שלמה,

שתיקה.

מגיעים לביתו,

היא והוא נעים קדימה ומשוחחים בינהם.

אני משתרכת אחריהם לעבר הכניסה.

דלת הבית נסגרת.

ושוב,

שתיקה.

היא נכנסת מתיישב על הספה בסלון.

הוא מציע משהו קר לשתות.

פותח את המקרר לוגם מבקבוק הקולה,

לאחר מכן חולץ נעליים, מניח בפינה.

מגיש לה את המים ומתיישב על הספה.

שתיקה.

אני חולצת את נעליי, מסדרת אותן ליד הנעליים שלו ומניחה את התיק שלי בפינת האוכל.

מוציאה את בקבוק המים ולוקחת לגימה.

הלב דופק מהר, אני לא רגועה.

״בואי לכאן כלבה״

צמרמורת,

ובשתיקה,

צועדת לכיוון הסלון בצעדים מהוססים ונעמדת מולו על השטיח.

״על הברכיים״

אני מתכופפת לאט כפי שביקש.

מתמקמת בין שתי רגליו, על הברכיים.

״את יודעת מה עשית״

עיני מעיפות מבט בחברתו ושוב אליו.

אנחנו.

לא.

לבד.

אני מהנהנת בשקט ומשפילה מבטי.

״עיניים אליי״

אני מתביישת להינזף כך.

״את המרית את פי, ההוראה שלי הייתה מאוד ברורה״

אני מסתכלת עליו בחשש.

הוא ממשיך:

״מה הייתה ההוראה שקיבלת ממני?״

אני לוחשת בקול מעט חנוק:

״לא לאונן ולא לגמור עד שתגיד לי אחרת״ אני עונה.

״לא שומעים אותך כלבה, תדברי ברור ששנינו נשמע״

הוא מעיף מבט על חברתו שיושבת משועשעת בנחת בסלון.

מכחכחת בגרוני ואומרת;

״לא לאונן ולא לגמור עד שתגיד אחרת״

״ומה עשית כלבה?״

אני בולעת רוק ולוקחת נשימה עמוקה.

״השתפשפתי בכרית ואולי גמרתי״

הוא חוזר אחריי.

״התעלמת מההוראה שלי, נתת לכוס שלך להשתפשף בכרית ואולי גמרת?״

ומוסיף.

״היית הולכת לקבל זיון אולי גם היית נהנת״

הוא מגחך והיא צוחקת בקול.

אני מרגישה את הפנים שלי כבר בוערות מבושה.

אני אדומה בוודאות.

הוא מסתכל עליי. לשבריר שניה, הוא מצטער.

מניף את היד וסוטר לפניי העדינות.

אחת. כל האוויר בשניה מתרוקן מריאותיי.

לא הייתי מוכנה לזה.

ידיי ממהרות ללטף את לחי שמאל שצורבת.

דמעה מבצבצת מזוית עיני.

״להוריד את הידיים״

אני מורידה את ידיי לאט ומניחה אותן על ברכי.

שתים.

הפעם הסטירה נוחתת על לחי ימין.

דמעה נוספת.

שלוש.שמאל

ארבע.ימין

חמש.שמאל

אני מייבבת ודומעת

ועד הסטירה העשירית,

לחיי היו כאובות ואדומות, מלאות בדמעות אין ספור.

חזי עולה ויורד במהירות.

מעולם לא הרגשתי יותר מושפלת.

״על הרגליים כלבה״

אני נעמדת, ידי מנגבות את הדמעות הרטובות מלחיי.

״לכי לשטוף פנים״

הולכת לכיוון השירותים, פותחת את ברז המים ומתיזה על פניי, נשימה עמוקה, מבט חטוף במראה, מנגבת.

מבעד לדלת נשמע קולו.

״כשאת מסיימת, לכי לחדרי לקפל את הכביסה ולאחר מכן חזרי לסלון״.

יוצאת מהשירותים, הם ישובים בסלון.

אני עולה בשקט למעלה ומתחילה במלאכה.

הם מדברים בניהם, נראה שהם מכירים לא מעט זמן.

״נו אז מה שלומך? הרבה זמן מאז הפעם האחרונה״

״בסדר, אחלה חינוך היא תקבל, לא כמוני אה?

הם צוחקים.

יש לי הרבה עבודה אני ממשיכה לקפל.

ומאזינה.

״לפחות את עדיין בכושר?״

״רוצה לראות?״

קול צעדים עמום, חגורה נפתחת, מכנס מופשל.

״ל מ צ ו ץ״

אני שומעת כל הברה, כאילו מכוון אליי, הוא רוצה שאשמע,

שאדע שאני פה ואני לא זוכה לקבל את הזין שלו. בשום צורה.

עשרים וחמש דקות, הוא נאנח וגונח, נהנה.

היא מוצצת. כנראה מאוד טוב. אולי יותר ממני.

לא מגיע לי.

אני מקפלת במרץ, לא נשאר עוד הרבה.

אני שומעת קולות גניחה עדינים, הוא משתמש בה.

משתמש בכוס שלה.

קולות חדירה קצובים נשמעים בקול בבית, היא גונחת ונאנחת, מתחננת לגמור, עדיין לא.

סיימתי.

בשקט, יורדת במדרגות.

בסלון, הוא יושב על הספה לבוש בחולצה כחולה, המכנס זרוק בקצה הספה.

יש לה שיער בלונדיני שמגיע עד הכתף, היא רזה עם חזה עומד, קופצת עליו בקצב.

קולות אנחה וגניחה שלו מתערבבים בשלה וכשאני מגיעה למדרגה האחרונה הוא מסכים לה לגמור וגומר בתוכה.

הבטן מתכווצת. אני אמורה להיות שם.

בשקט, מרימה את המכנס מקפלת ומניחה קרוב אליו.

היא רוטטת ומתענגת על הרגע. יש לה חיוך שובב, היא אומרת לו תודה והולכת לשירותים.

הוא מסתכל עליי, עדיין אדומה, עדיין עצובה.

עומדת שם.

שתיקה.

אחרי מספר דקות היא מסיימת, יוצאת מהשירותים אומרת שלום ויוצאת מביתו.

שתיקה.

עיני מתמלאות בדמעות שוב.

אני פורצת בבכי ילדותי ועמוק, כזה שמגיע ממש מתוך הבטן.

״סליחה אדוני, תודה שלימדת אותי את הלקח שלי״.

הוא מסתכל עליי במבט רחום.

״אני לא אוהב להעניש, זה העונש הראשון שלך ותדאגי שהוא יהיה גם האחרון״.

״עכשיו, בואי לקבל חיבוק כמו שצריך מהאדון שלך״.

אני נופלת לחיקו לוקחת נשימה עמוקה.

ושוב שתיקה.

 

צלצול מעצבן של שעון מעורר, 7:30, כמה טוב שהסיוט הזה נגמר!