יומנה של אסטריד

זה לא היה התיכנון, עשיתי הליכה , ירדתי לטיילת ואז התחלתי לחשוב על זה שאולי אני צריכה ללכת לעץ שלנו. שנייה של התלבטות. התחלתי ללכת לכיוון , חיפשתי בקבוצה שלנו את המיקום. טוב ששלחתי בזמנו את המיקום. אני מתקרבת ומשהו בי מתחיל להתרגש ולהתעצב. לפני עברתי במנהרה, אותה מנהרה שהייתי שם על הרצפה בלילה , המנהרה שחטפתי בה ספנקים ונשיקות. שמתי לב לדברים שלא ראיתי לפני נזכרתי כמה פחדתי באותו הלילה שלא יטפס עליי ג׳וק או איזו חולדה יצאתי ממנה לכיוון של היער.   מרחוק כבר זיהיתי אותו, העץ הכי מוחצן , כמוך אני מתחילה לטפס והדמעות נוזלות לי , עוד קצת ואני נעצרת , עלתה בי מחשבה שהשקט שהרגשתי בינינו לא פעם זה שקט שלא הבנתי אז. זה היה שקט של נוחות, של התחושה המוכרת בלהיות מרצה. אהבתי את השקט הזה, אהבתי לרצות ולשמח אותך, זה כל כך מוכר לי להיות בשביל. הגעתי לעץ , זיכרונות על רגעים של אהבה, של אפלה , של עומק והרגע האחרון שהשאיר אותי מרוקנת. אולי אני צריכה לקשט את העץ הזה עם הכתר שהכנת לי ועם הקולר שלי העץ הזה יודע שהייתי הנסיכה בובה שלך. בחרת לנו את העץ הכי יפה. הלכתי לעשות פיפי בצד ולפתע עלתה לי מחשבה שזה יהיה כל כך מביש אם תופיע פתאום ותראה אותי ככה באמצע הפיפי ומזיעה מההליכה. למה חשבתי שפתאום תופיע ? אולי כי יש בי עוד משהו שרוצה עוד , שלא שבע ממך , אבל איך אפשר שלא להתאהב ולהיקשר לשקט מוכר וראשוני, זאת תחושה של בית. התחלתי לחזור, שוב באותה דרך שצעדנו בה המון, גם דרך המנהרה שוב יצאתי מהצד השני וחזרתי הביתה, עם לב כואב ומחשבות שמגרדות תובנה