נתקלתי פה פעם, בדף של אחת השולטות, במשפט שאמר משהו כמו: "בדסמ זה לא כמו בפורנו. לפעמים הסטראפון מחליק החוצה, ואז צריך לצחוק, לסדר את השיער ולהמשיך". ונזכרתי בזה כשקרה מה שקרה. ומעשה שהיה כך היה:
הכרתי פה בחורה מהדרום שמצאה חן בעיני. חכמה, ישירה, אינטליגנטית, שולטת. התכתבנו קצת, עברנו לווטסאפ, קשקשנו קצת בטלפון, ובבוא היום העמסתי את עצמי על המכונית ונסעתי לאשקלון.
הגעתי אליה, ולמרבה שמחתי, כמו שתיאמנו מראש, ניגשנו לעניין די מהר. אז אחרי שהערצתי את רגליה (המושלמות), טעמתי (ביסודיות) את בית השחי ואת התחת שלה, סגדתי למקדש המופלא שלה, ואף זכיתי ללגום ממימיה, מצאתי את עצמי על קצה המיטה על ארבע, כשהסטראפאון (הדי מפחיד) שלה חודר אלי. תחילה באיטיות, ואח"כ בצורה יותר ויותר נחושה.
למרות שתיארתי את הדברים כאן בקצרה, במציאות הם קרו בארוכה 😄 ואז, כאמור, אחרי כשעתיים של פעילות, אנחנו בסיטואציה האמורה. אני על ארבע על קצה המיטה, היא עומדת מאחורי ומזיינת אותי. היטב. תוך כדי היא החלה לחלוב אותי, והרגשתי שאני כבר על הקצה, כשאז... אזעקה! אמיתית, מאלה שעולות ויורדות. זה היה כמה שבועות לפני המבצע האחרון בדרום, כך שהאזעקה הגיעה די במפתיע. מכאן, הכל קורה תוך ננו-שניות: היא נשלפת מתוכי ומתחילה לרוץ לממ"ד, כשכל מה שהיא לובשת זה את הסטרפאון שמתנפנף לכל עבר תוך כדי הריצה שלה. היא קוראת לי ומפצירה בי להצטרף אליה לממ"ד, ואני לא יכול שלא להעריך את המימד הקומי בתוך הסיטואציה ופשוט פורץ בצחוק...
את הבומים של היירוטים שמעתי בדרך אל הממ"ד, וכשזה נגמר, בניגוד למה שהיה כתוב בפרופיל שהזכרתי בתחילת הקטע, כבר לא חידשנו א הפעילות. איכשהו הרגע אבד, אבל עברנו לסשן ארוך של אפטר קייר שכלל אבטיח קר ושיחה עמוקה על החיים.
וזהו. הזהרתי: אין מוסר השכל...
