אחרי לילה מטורף (גזים של הקטן), קמה בבוקר עם מצב רוח פח, א. גזים של הקטן ב. הפסקנו לעשן...
אין ולו פירור וויד בבית...אבל היום הראשון עבר וחלף...
אז רציתי להתאפס על הבית, אז רציתי...לא קרה. כבר אכזבתי את עצמי...אבל אני לא מוותרת, מחר יהיה קל יותר.
שוחחתי עם מכרה, היא מגיל 17 בסצנה, אז הרגשתי הכי בנוח לפנות אליה עם הלבטים שלי.
השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי, בן זוגך יודע?
לא, בן לא יודע מה חסר לי בחיים. הוא לא יודע כי רק לאחרונה אני הבנתי סופית מה חסר לי...
הפחד הראשוני שלי היה שאני מחפשת משהו אחר עם מישהו אחר, וזה הכניס אותי לפאניקה...פחדתי שמרוב בלבול אני אחפש את החסר עם אנשים אחרים. אבל אז מהפנטזיות הבנתי שמי שמעניק לי את החסר זה הוא ולא אף אחד אחר. נשמתי לרווחה.
במהלך השיחה עם המכרה היא לצערי אמרה כי אינה מכירה זוגות ונילה שהמירו את דתם, על כן לא יכולה לסייע בנושא זה. אך עם זאת היא נתנה לי כלים להתמודד עם הנגשת הנושא לבן. השיחה איתה גרמה לי להרגיש קלילה יותר...ומעבר לכך אני שמחה שיש לי מישהי שאני יכולה להתיעץ איתה בנושא.
כל יום שאני בוחרת לדבר/לכתוב על המחשבות שלי זה מקל עלי, הלוואי ויכולתי בשלב זה לפתוח הכל מולו.
חלק מהתהליך הוא גם להצליח להביע את עצמי על הדף, קשה לי...
תודה שהייתם איתי גם היום.