בשנה שעברה בטקס, כשהקרינו את התמונות של כל הבנות הצעירות מהישוב שלנו שנרצחו בפיגועי טרור, פעם ראשונה בכיתי ביום הזיכרון למרות שברוך השם אין לי קשר משפחתי או חברתי מדרגה ראשונה לשכול (אנשים מהישוב שלי נהרגו במלחמה הזאת אבל לא הכרתי אותם אישית).
כבר הייתי בראש של לחפש זוגיות באותה תקופה, וחשבתי שכל אחת מהצעירות האלה שנרצחו היתה יכולה להיות בת זוג פוטנציאלית שלי, הייתי יכול להכיר אותה , להתאהב בה, להתחתן איתה ולהיות היום נשוי +כמה, ואולי אפילו הייתי מגלה שהיא בקטע של בדסמ או שהייתי מצליח להכניס אותה לזה והיינו יכולים יכולים להיות מקולרים היום אחד/ת לשני/ה, ובכלל אלוהים יודע מה היה יכול להיות.
ואז הרגשתי כאילו כל יהודי/ה שנהרגו או נרצחו ע''י האוייב זה משהו שהופך לאישי. גם אם אני לא מרגיש את הכאב והתחושות האמיתיות של השכול והאובדן , זה עדיין משפיע, יש לזה אפקט שגורם לי לדמוע.