נאיה.. מחשבות מהכלביה

המלחמה גרמה לי לחיבה ללובשי מדים..

ממש פיתחתי קינק חדש של "תרומה" למדינה..

מנשלט חסיד דרשתי תפילות במניין לשלומם של החיילים והחטופים..

הרחבת שעות לימוד התורה ואמירת קדיש בכוונה לכל אחד שאין מי שיאמר עליו..

ולא, אין לי כלום עם הדת.. זה בא ממקום של להביא את הנשלט להשקעה מקסימלית בתחומו..

והמילואימניקים.. אוחחחח

נהייתי כזאת "רכה ועדינה" איתם..

מסשנת ובוכה.. מסשנת ומחבקת..

מסשנת ומנשקת..

אתמול פגשתי אותו.. בכיר...

הוא פחד..הוריד את הדרגות וכל סממן מזהה.. הברכיים רעדו..

עד שהדלת נסגרה..

המדים התקלפו.. נשארנו גוף לגוף.. בבועה.. העולם בחוץ יחכה לנו..

לא ראינו כלום, לא שמענו כלום..

ולאט לאט הוא נפתח.. 

התקטן מבכירותו ודרגותיו..

והתמסר..

כאן, מותר לך.. להיות חסר מחשבות, חסר גינונים..

כאן מותר לך לבכות, לצעוק, לצחוק..

להשבר לחתיכות כדי להבנות מחדש ברגע שתצא מפתח הדלת..

ברכת תשמור על עצמך תמתין

אני אשמור עליך..