נאיה.. מחשבות מהכלביה

יצאתי ממנו,

אחרי לילה קצר מדי..

גם דומינה צריכה אפטרקייר...

נפילה חופשית מהעננים לקרקע מצריכה מצנח..

השבוע קראתי על ההבדל בין להיות לבד לבין להיות בודד..

כנראה זה שלב הטרנספורמציה.. 

אני לא מרגישה בודדה יותר..

אבל כן תלושה..

אין לי מקום.. עדיין.

והריחוף הזה, של סנטימטר מעל הקרקע.. מדהים אבל מנתק מהמציאות...עלי לייצר לעצמי עוגנים...

שאלתי את אמא, כאילו מבקשת את אישורה..

"אמא, את מבינה אותי? את מבינה למה אני עושה את זה?"

"אמא, אני רוצה שהבנות שלי לא יצטרכו לתקן את התיקונים שלי, שהן תדענה שהן ראויות לאהבה"

את מבינה אמא? 

?

             זאת כפרתי............

סליחה ילדי, סליחה הורי... 

סליחה מעצמי....

סליחה..

השיר הזה התנגן ברדיו...

כמו מסביר בכאב גדול את טעם החופש.. את טעם הבחירה בעצמי.. לראשונה בחיי..

אני אוהבת אותי.. 

אני אוהבת אותך, ילד טוב שלי... 

אומרת לך וגם לעצמי...

שעוד מעט... יהיה לי מקום, נעשה לנו בית...

בראשית/ אסף אמדורסקי

נכון שהגיע כבר הזמן
שנתפזר מכאן

לך מאוחר מדי לסלוח
לי מאוחר להשתנות

לכי לדרכך, אני לדרכי
מה ששלך כבר לא שלי

הרי את משוחררת לכל אחד
ורק לא לי

זמן להתחיל מבראשית
זמן להצמיח שורשים
ולהפסיק לרוץ במעגל 

בלי לדעת מה
בלי טענות לאף אחד

קצת חמוץ לי בלב
זה כואב אבל נתגבר בנפרד
עוד שנה או שנתיים
כן, ככה זה כשמרפים
רוצים לא להפסיד אבל מפסידים

הדרך שלי תהיה אחרת
הדרך שלך תהיה שלך

אחרי זמן ארוך שמנסים
אין עוד מקום להיסוסים
הגיע הזמן לחתוך, וכמוך
גם אני רוצה ניסים

להתחיל מבראשית
מלהצמיח שורשים
ולהפסיק לרוץ במעגל
בלי לדעת מה