הוא עקב במדויק אחרי ההוראות.
אוקיי, כמעט.
הוא דייק על השנייה. הוא ערום, עם כיסוי עיניים, הבגדים שלו מקופלים יפה, והוא על השמיכה על 4. רק שאני ביקשתי על הברכיים...
זו פעם ראשונה שאני רואה אותו במערומיו. תהיתי איך ארגיש, אני מגלה בי מידה ניכרת של הודיה ויראת כבוד כלפיו וכלפי גופו החשוף.
אני יודעת שהוא רוצה ואוהב את זה, ובכל זאת, זוכרת גם שזה לא פשוט. במיוחד בפעם הראשונה.
"איזה יפה אתה", אני אומרת בכנות, מתקרבת ללטף את ראשו ומוסיפה, "ביקשתי שתחכה לי על הברכיים. תזדקף בבקשה".
אני מבחינה שקצת קשה לו המנח. אבל הוא מסתדר, "אתה בסדר?" הוא מהנהן.
אני מלטפת אותו. חשה את הגוף בקצות אצבעותיי. קצת ציפורניים. ערה לתגובות. אני קרובה אליו, מאזינה לנשימות.
מדי פעם יוצאת ממנו אנחה. רוב הזמן נשימתו עצורה. אני מבינה את זה. גם הנשימה שלי כך עכשיו.
"רד חזרה ל-4". אני מעדיפה שיהיה לו נוח עכשיו.
אני מביאה כסא, מתיישבת מולו ונוגעת ברוך.
אני תוהה לשנייה ביני לבין עצמי אם זה מה שהולך לצאת ממני רוב הזמן. עוד נראה...
"אני רוצה להסביר לך למה אתה בעיניים מכוסות"
יש כל מיני סיבות, ואני מנסה לסדר את המחשבות.
"מאיפה להתחיל?" אני תוהה בקול מחוייך והוא מחייך בחזרה. אני יודעת מה אני רוצה לומר, אבל אני צריכה רגע כדי לנטרל את הטון האפולוגטי שהמילים הפנימיות שלי עטופות בו.
"קודם כל כדי שהעיניים ה"חדשות" שלי לא יבלבלו אותך. אני רוצה להבהיר כמה כללים, ואני תחת הרושם שאתה מבלבל את הנחמדות והרוך שלי, עם היתר לחופש פעולה".
לא פשוט לי לומר את זה.
אבל זו אחת הסיבות שהוא פה, והוא יודע את זה. בין השאר, אני חוקרת בעזרתו ובאמצעותו, את ה"מגיע לי" בחיי, וחלק מזה הוא האופן בו העולם מגיב אליי, לטוב ולרע.
אני מזכירה לעצמי את זה, ונזכרת גם בסיבה העיקרית שלשמה התכנסנו באופ הזה, ומשהו בתוכי מתקשח. לסיבה הזו אגיע איתו בהמשך.
"אני רוצה להבהיר שכשאני מבקשת משהו, אני אמנם מנומסת ונעימה, אבל אלו לא בקשות מהסוג של 'אם בא לך' או 'אם מסתדר', אני רוצה שמה שביקשתי ייעשה".
הוא מהנהן.
"אם במקרה נוצרה סיטואציה בלתי אפשרית, תסביר לי אותה, תשאל, או תבקש אם אפשר אחר כך, או אחרת. זה השיח בינינו. ושיהיה ברור, אין לי שום כוונה לחבל או לבוא על חשבון דברים בחייך שחייבים לקבל קדימות, אבל המילה "לא" כשלעצמה אינה באה בחשבון".
אנחנו עדיין לא מכירים מספיק ומבחינתי בשלב הזה מילות הבטחון הן קריטיות ואני מדברת איתו עליהן שוב.
"חשוב לי שתדע שאני אעשה הכל כדי להמנע מהאדום. אבל את הצהוב אאתגר בתקופה הקרובה. בעיקר כדרך להכיר אותך טוב יותר, ואני מצפה שתשתמש בו"
עוד הנהנון. (נראה לי שהוא הבין בטעות שהתכוונתי שאסור לו לדבר בכלל הערב. אבל מוצאת חן בעיניי השתיקה ואני לא מתקנת).
אני מתכופפת אליו ואוחזת בראשו.
"ועוד משהו שחשוב לי מאוד להבהיר. אם במקרה אתה מוצא את עצמך משתמש באדום, אני רוצה שתרגיש שזה לגמרי בסדר, ואני רוצה... לא, אני מקווה, שתסכים להסביר לי, ושתתן לי הזדמנות לתקן. בסדר?"
הוא מהנהן. אני רוצה להאמין לו, אבל אני לא שקטה.
זה אולי החשש הכי גדול שלי בקשר המתהווה הזה, שהדחף שלו לרצות (כפי שהוא העיד בעצמו), יתבטא בהימנעות מלאותת על גבולותיו, או גרוע לא פחות - באי יכולת לזהות אותם. כנשלטת (אבל לא רק) אני מכירה את המקום הזה היטב. ואני זוכרת את הלגיטימציה שניתנה לי, את הבדיקות שנעשו מולי, ואת המאמץ לתקן כשנעשתה טעות נדירה. וזה שווה את משקלו בזהב.
בענייני הגוף אני לא חוששת. אין בי לא את הרצון ולא את מה שדרוש כדי להכאיב באמת, לא כל שכן לגרום נזק, אפילו בטעות. אני אמנם יודעת לשרוט, אבל מדליק אותי יותר, לראות מה קורה כשאני מלטפת.
וממילא זה המנטלי שמושך אותי באמת. מצד אחד אני דרקונית של הלב, אבל מצד שני מכשפה של הנפש. חצי פיה, חצי שדה... והכוונות אמנם תמיד טובות, אבל קלישאה ידועה היא, שהדרך לגיהינום רצופה בהן. החשש שלי משמש גם קצת כשומר סף, אני מאמינה, אז לא נראה לי שארפה ממנו כל כך מהר.
אני מזדקפת.
"ובכן, הסיבה העיקרית שאתה פה, ובגללה גם שקלתי אם בכלל להיכנס איתך לזה, היא מה שהיה פה במפגש הקודם שלנו. אתה יודע על מה אני מדברת?"
הוא מסמן בראשו לשלילה.
"רצית והזמנתי אותך להניח ראש על החזה שלי, והיד שלך הונחה מיד על השד השני, כאילו זה מובן מאליו. הופתעתי, אבל שתקתי. לא הרגשתי מאוימת ועניין אותי לראות לאן זה ילך, ואם תבין את עצמך. ואז הורדת אותה, אבל רק כדי להחזיר אותה שוב רגע אחרי, ואז אם אתה זוכר, אני הזזתי לך אותה".
הוא מהנהן שוב, ובשלב הזה, מההיכרות שיש לי איתו עד כה, אין לי ספק שהוא עבר לחוויה רגשית אחרת. פחות נעימה, בלשון המעטה.
לרגע אחד המצפון שלי מרים ראש. אבל העובדה שהצלחתי לבטא כך את מה שהתרחש אז, היא לא דבר מובן מאליו עבורי, וחשתי שבלי קשר ליחסי הכוחות עכשיו, או לאופי הקשר, אלה דברים שנכון שייאמרו. עבורי ברמה האישית זה סוג של פריצת דרך.
לא הרגשתי מאוימת באותו היום כי האנרגיה היתה יותר "אימהית" ומכילה מאשר מינית, ובמובן הזה, מנח היד שלו היה כמעט טבעי, אבל רק כמעט. התבוננתי במה שקורה. אבל הסמן בתוכי אמר לי שעם כל הכבוד לסקרנות הבלתי נשלטת שלי, זה פחות מתאים. אבל אני לא תמיד מקשיבה לסמן וגם את היד שלו לא היה פשוט עבורי להזיז.
תופעות לוואי של טראומות עבר. אישיות וכלל נשיות...
כך או אחרת, לא ידעתי אם ואיך המילים יצאו ממני. אבל כשאני שומעת אותן מתחילות להתגלגל החוצה, אני מבינה שזה לא רלוונטי אם הרגשתי מאוימת או לא. וההבנה הזו, לצערי, אינה מובנת מאליה עבורי.
"זה פשוט לא משהו שאתה יכול לעשות" אני אומרת ולוקחת רגע.
"בוא נעשה את זה מסודר. אתה עכשיו בתנוחה הזו שאתה אוהב כי בין השאר היא מסמנת לי שהגוף שלך לשימושי. זה נכון?
הנהון.
"וברור לך שזה לא הדדי? שהגוף שלי בשום צורה אינו לשימושך?" הנהון.
חולף בי זרם שמזכיר לי שזה חסר לי.
"יופי. אז בוא נגיד שהגוף שלי הוא סברס עבורך. אם תיגע בלי לברר איפה אפשר, הוא ידקור" התמונה הזו משעשעת אותי, אני מצחקקת, והוא בעקבותיי. "ותאמין לי, זה יכאב", אני מוסיפה, ואין בי ספק.
אני קמה, מזיזה את הכסא ומתפשטת בשקט. מוצא חן בעיניי להיות מולו ככה כשהוא אינו רואה. אני מתקרבת אליו.
"כפות הרגליים שלי קרובות אליך, תמצא אותן ותניח את הידיים שלך עליהן". הידיים שלו קרות ונעימות. לוחצות מעט על רגליי.
"תזדקף, שב על הברכיים, אל תשען עליי. אני אבקש ממך עכשיו לבצע תנועות, תקשיב טוב להנחיות שלי, ותעשה את זה לאט. תקשיב עד הסוף לפני שאתה מבצע. ותזכור, אם לא קיבלת הנחיה ספציפית לגעת או לזוז אז אתה לא. אם לא שמעת טוב, או אם משהו לא ברור, תשאל או תקפא"
ואני מתחילה להוביל אותו.
במעלה השוקיים עד לברכיים ובחזרה, ושוב למעלה לאט עד למותניים. כך הוא מגלה שאני לא לבושה. ואז אל הגב התחתון. שם הוא עצר על התחת שלי. היה ברור שהוא כלל לא שם לב, הוא לחוץ, אבל זה לא משנה לי.
"אני אמרתי לך שאתה יכול לרדת לישבן?" לקח שנייה למידע להיקלט אצלו, ואז בחדות הוא העלה אותן בחזרה. זה שעשע אותי ממש. מאותו רגע הוא היה בריכוז שיא. אפשרתי לו לרגע מגע חופשי (יחסית) על השדיים שלי. רציתי לחוש דרך זה משהו מאיך שהוא מרגיש. ביקשתי שינסה בטיול הזה על הגוף להתרכז גם במה שמעורר בו המגע, שינסה לצייר לעצמו את הגוף שלי באמצעות האצבעות שלו, כי "אין לדעת מתי תזכה לראות אותו". אבל כל אלו לא סיפרו לי דבר מלבד הסטרס שהוא נמצא בו. ניכר היה שהוא במשימה עכשיו, שעיקרה לא לפשל.
הוא מתנשף. בירור קצר העלה שמנח הגוף שלו מציק לו מאוד. ביקשתי שישב איך שנוח לו ותהיתי אם היה אומר משהו אם לא הייתי שואלת.
"עכשיו תושיט את היד הדומיננטית שלך, כאילו אתה מבקש משהו ותקער אותה מעט". אני עוזרת לו. "תשלח אותה קצת קדימה. היא בין הרגליים שלי. עכשיו תקשיב לי עד הסוף לפני שאתה מבצע תנועה. אני רוצה שתעלה אותה לאט לאט. מילימטר אחרי מילימטר אם צריך, תתרכז, תחוש בלי לגעת, את מה שנמצא סביבה, ותעצור כשאתה מרגיש שאתה הכי קרוב לפות מבלי לגעת בה. בוא נראה למה את מסוגל".
בחיי שריחמתי עליו.
למזלו הירכיים שלי לא מספיק רזות והפיסוק שלי לא מספיק רחב, וזה נותן לו קצת רמזים על הנ.צ.
אבל זה פחות משנה. הוא מצליח. הוא עצר במרחק שבקושי איפשר ליד שלי להיכנס.
ביקשתי שיניח את היד. והוא מניח אותה בעדינות כזו שאני לא זוכרת שחוויתי כמותה. היד שלו קרה ונעימה ומעט מזיעה. הוא חרד...?
"אל תזיז אצבע. אפילו מעט" הוריתי, למרות שלא היה שום צורך. המתנתי רגע בשקט. להפתעתי היה לי נוח בסיטואציה. אבל יכולתי להרגיש את הריכוז והמאמץ שהוא מפעיל על מנת שלא יקפוץ לו איזה שריר סורר בטעות.
אני מניחה יד מתחת לסנטרו, באותו מנח שבה היד שלו מונחת עליי.
"עכשיו אני אסביר לך איך מתנתקים"
אני מדגימה על סנטרו את ההבדל בין ניתוק חד שאינו נעים מבחינתי, לבין ניתוק שמגיע באותה רכות שבה נוצר המגע. אני מאוד מאמינה במה שאני אומרת לו, אבל במקביל גם חולף בי געגוע קטן להצלפּו֗ת טובות. מזמן לא היו...
הוא מחקה את תנועותיי ברכות מושלמת ומושך את ידו.
אני מתלבטת לרגע אם לבדוק עוד משהו קטן לפני שאני מסיימת...
אני מתכופפת אליו, מתקרבת, השפתיים שלי כמעט נוגעות בשלו. הוא לא זז. אני נוגעת בהן עם קצה הלשון והוא מגיב מיד בהיענות. אני נסוגה באחת.
"א-א! דין שפתיים כדין קרסול כדין כוס", אני נוזפת ברוך, אין צורך ביותר מזה עכשיו, "אתה לא עושה אלא אם התבקשת".
הוא מקבל נשיקה על הלחי במקום. אני לא רוצה לסגור את זה בנזיפה.
אני מתלבשת, מתיישבת על הספה ומבקשת ממנו לגשש את דרכו אליי, למצוא את התנוחה שהכי נעימה לו ולהניח את ראשו עליי.
אני מלטפת את שערו, ואנחנו ככה במשך זמן מה. בשקט נעים.
"איך אתה מרגיש?" אני שואלת לבסוף.
"מתרגש", הוא לוחש בחזרה.
"גם אני".
אין פה סקס, אין פה זימה, אפילו דרמה אין פה.
יש פה הרבה מילים שמתארות משהו פשוט מאוד שקרה. ואני שמה אותן כאן בעיקר כדי שיהיו בשבילי. כי יש גם המוווון מילים שאינן פה, ושמתארות את המשמעות של מה שזה היה עבורי, בכל מיני רבדים, ואת כמה שהאינטואיציה שלי היתה מדויקת לגבי האופן שבו אני רוצה לחקור עוד חלקים בי.
אבל יותר מהכל, אין פה את החיוך שהוא חייך אליי כשכיסוי העיניים ירד וביקשתי שיסתכל עליי.
פאק! יש לי יכולות חפירה שלא היו מביישות קבלן עבודות עפר, אבל לזה, אין לי מילים.
אני רק יכולה לומר שזה החסיר בי פעימה.
ככה זה (היה).
