ישבנו אחרי עוד סשן
רעדת כמו תמיד
מחייכת
כולך עלי כמו שאת יודעת שאני אוהב
הסתכלת על התקרה ופתאום שאלת
"מה הקטע עם סבל? אני מבינה את הסבל ברמה הפיזית. אני אפילו נהנית ממנו, גם מכאב שמגיע יחד עם הסבל. אז מה הקטע עם סבל נפשי? למה אני סובלת בלי לדעת כ"כ ממה..."
תמיד היו לך יציאות טובות אחרי סשנים. רגעים צלולים.
"לולו, את יודעת, זו שאלה טובה. בגדול, הסבל שלך מתחיל כשאת מתייחסת להזיות שלך בראש כטיעון עובדתי..."
אני זוכר את המבט הזה לתוך העיניים שלי. את הברק הרטוב סביב אישוני הבדולח האלו. את הנשיקה שקמת לתת לי.
"אתה... אז... למה בעצם אני לא מצליחה לגרום להזיות שלי להיות טובות יותר?"
חייכתי אליך. אני אוהב את השיחות האלו שלנו. את הסקרנות שיוצאת ממך גם כשאת מדברת על עצמך.
"את יודעת לולו, ההזיות שלך גם סובלות. הן סובלות כי את מונעת מהן להזות את כל מה שטוב. ככה זה ימשיך עד שתרשי לעצמך להזות מה שבא לך ולא רק אסונות..."
אני מכיר את המבט הזה... הוא מגיע לרוב שאת חצי מקשיבה לי וחצי חושבת על תשובה אימפולסיבית...
"אבל אז אני אתחיל עם החלומות שלי ואגלה שטעיתי ואז זה יכאב יותר"
את מסתכלת עלי ואת מתעצבנת מהחיוך שקשה לי להסתיר...
"לולו, אז החלטת להתחיל לסבול מההתחלה רק כדי אולי לא לסבול בסוף..."
חיבוק ארוך ושקט ששומעים בו רק האוויר שנכנס ויוצא.
"אני פה לולו..."