בשבועיים האחרונים אני מרגיש שאין לי רצון לכתוב בבלוג. אולי כי אין לי על מה לכתוב, אולי בגלל המלחמה שעצרה כמה קשרים והתכתבויות שהתחילו.
המצב גרם לי גם להרהר בשאלה למה אני בעצם כותב בכלוב באופן כללי. רוב הפוסטים שלי הם לא ממש על בדסמ, אני תוהה אם אנשים כמוני ובלוגים כאלה לא פוגעים במרחב והופכים אותו לונילי מדי, קצת כמו מסיבת פורים שרוב האנשים לא יבואו מחופשים אלא רק לראות אחרים.
אז התשובה שלי לעצמי ללמה לכתוב מתחלקת לכמה סיבות.
1. אני כן חושב שזאת דרך של נשים להכיר אותי, מצד שני אני מנסה להיות אותנטי וממעט לכתוב טיוטות ואולי לא כל מה שאני כותב משרת את המטרה הזאת.
2. בכל זאת יש פה ביטוי עצמי ומקום להחצין צדדים שלי שאני פחות יכול להראות ביומיום וגם בחסות האנונימיות לכתוב על דברים שגם פחות נוח לכתוב בקבוצות של הקהילה הא-מונוגמית.
3. לא בטוח כמה אני בדסמי אבל כן יש אספקטים מסוימות ופרקטיקות מסוימות שטובות ונעימות לי ועוד פרקטיקות שמסקרנות אותי וכתיבה פה היא עוד מקום לעבד ולקבל חוות דעת.
אולי הפוסט הזה יתניע אצלי מחדש את הרצון לכתוב ולשתף וגם אם לא אז כדאי שאזכיר לעצמי שזה בסדר.