.

באמת ממש ממש כואב. שעד שיוצאים איכשהו מהשריון ומתקרבים ומראים אחד לשני מגלים פתאום שזה עוד חלום בתוך בחלום, ובעצם לא התעוררת וזה עדיין אותו תיקון. בפנטזיה אנחנו נפגשים בטעות במקום עם שמש ודשא ואני מעמתת אותו עם התעתוע הזה וההשלכות, ועובר על ידינו הגבר המתוק הזה שמשעמם אותי כל כך, והלוואי שלא היה משעמם כי הוא חתיך וגבוה ומוזיקאי מחונן וכשהוא עזר לי פעם בפיתוח קול הרגשתי נורא חשופה ובכיתי אחר כך כמה דקות שנראו כמו נצח, והוא רק ישב לידי והקפיד לא להסתכל ישירות עליי אבל מספיק קרוב בשביל לבדוק שאני בסדר, אז ככה אני רוצה שהוא יעבור בסביבה ויראה אותי נסערת, ויתנצל מאוד כשהוא יפריע וישאל אם הכל בסדר ואם אני צריכה עזרה במשהו. 

רק עכשיו אני מבינה איזה כואב זה לראות גבר כל כך יפה וכל כך פגוע. כל כך כואב שקיוויתי להיות אני הפגועה. המשוגעת. וזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה ובעצם זה נרטיב. החבר הראשון, השני, השלישי. האבא הזה שאולי צריך להיות בכלא ואולי צריך כבר להניח לו לנפשו. גם איתך וגם איתו אני לא יכולה לדעת בוודאות מה האמת. אני לא זוכרת, אני לא סומכת על עצמי לזכור ולא להמציא. לדמיין. לפרש לא נכון את עצמי. לרדת מההר. לנתק לרגע קשר עין עם המעיין. האם אני יכולה להרגיש שפויה במערכת יחסים עם גבר כלשהו? מה שבטוח זה שכשנולדתי הייתי בסדר. עד ש

בחלום הוא שואל לאן הלכתי ואני מסתכלת עליו מחכה לתשובה ורוצה להגיד, נזכרתי פתאום בפעם אחת שהלכתי עם ההורים שלי לאיזה מקום שהייתי צריכה לחכות בחוץ בלובי, ובדרך לשם היה לי קר (תמיד היה לי קר ולא ידעתי אז לא אמרתי), והצמות שלי היו הדוקות וזה כאב, ונתפסה לי בראש חיפושית פרת משה רבנו ואמא שלי אמרה לי שהיא נתפסה אבל לא רצתה להוציא אותה. ובסוף בכיתי והיא הוציאה וכעסה שאני מעצבנת ואיך זה שאני זוכרת רק את הדברים הקטנים ולא את הגדולים והנוראיים, ופתאום כשאמרת אל תזוזי רגע, והסטת את השיער הפזור ושלפת משם את החרק הזה הרגשתי שאתה יכול להיות משהו אחר. אבל לא אמרתי כלום והשעון תקתק ואמרת שאתה צריך לחזור למקום שממנו הפירות נושרים, ואני שאלתי, לא נכרתים? אבל כבר לא היית שם וקיוויתי שאתה צודק 

זוכר את הפעם ההיא ששכבנו במיטה שלך בקצה העולם ואחזת בי וקראת בשמי ואני הסתכלתי עלייך ושאלתי, אבל אתה לא מריח את העשן? אתה לא מרגיש את את האדמה רועדת. ואת כל הסלעים נופלים ואיך לא מפריע לך האבק. התפרקתי להרבה חתיכות וידעתי שתכף לא ישאר לך במה לאחוז. ואתה אמרת, תתפרקי. כמה שאת צריכה. אל תתביישי 

אתה מרגיש לי כמו לטפס על הר גבוה מאוד רק בשביל ליפול ממנו בסוף. אני מתנחמת, אולי יש תהום שקוראת לי לבוא. אולי בסוף מישהו יתפוס. אין תחתית, אין יאוש. יש פשוט ניצוץ קטן קטן מאוד של תקווה. אני מבקשת, תעשה שזה לא היה סתם. להכין את הגוף למוות, שוב ושוב ושוב. אני מבקשת, תכין את הגוף הזה לחיים. לא יודעת מה יש לו אבל הוא לא מוכן. שאלתי והוא אמר, הניחי לי. אני בנפילה כבר הרבה שנים. מסביר, גם זו תנועה. 

האם מתישהו האבל עלייך נגמר. האם מתישהו האבל עליי. ואיך מפסיקים לרוקן אנשים אחרים ולהטעין בך. ואיך מבריאים.

האם אני יכולה לשאת עדות לגבי עצמי? או שיש עדויות כאלה שאף אחד לא יכול לשאת. וכל מה שנשאר הוא רק להזדחל לתוך קירות נפש של ילדים מתים אחרים, ולנסות לפתות אותם לחיות. כדי שיקום לתחייה ילד סובל אחר ויגיד: את גם סובלת. תראי. 

אני לא מצליחה לישון. אני צריכה את אח שלי הגדול. בא לי להגיד לך, אח שלנו הקטן טס לחצי שנה ועוד לא הספקנו להכיר אותו. אחותנו הקטנה סוף סוף בטיפול רגשי, אבל המטפלת שלה לא יודעת מה קרה. אבא שלך שטף לי היום את האוטו כי הוא הרגיש אשם, אבל לא על הדבר הנכון. ויש לנו אמא שלא יכולה להרגיש אשמה בכלל. אתה יודע? 

ואתה תגיד לי, אני יודע. אני יודע. 

אף פעם לא למדתי לרכב על אופניים. פעם אחת אבא שלי החליט לשים לעניין הזה סוף, לקח אותי ואת אח שלי לפארק הלאומי ברמת גן, אני זוכרת מדשאות ירוקות אינסופיות ממש, נמשכות לנצח נצחים שבתוכן אני עתידה להתגלגל בבושת פנים כאשר חתיכות מתכת נחבטות בפניי, לא, אני זוכרת אספלט, מלא אספלט, לא, אני זוכרת ילד שרוכב ממש טוב, ועוד הרבה ילדים עושים סללומים, משאירים משיכות מכחול על הרצפה, ורק לילדה אחת לא נשאר. לא זוכרת למה התחלתי לדבר על אופניים, אני בטוחה שזה הוביל לאנשהו. אולי משהו ברצון שלי לפרוץ משהו אחר. פשוט לפרוץ לאנשהו, להשחיל את כפות הרגליים ולדווש ולדווש. כזאת פעולה של בנים שבטח יש בי איפשהו קצת. אולי נשאר עוד קצת כוח מתפרץ בירכיים שלי. אולי קצת יותר פנימה. אולי אפשר לתפוס בנגע, לחתוך מסביבו ומתחתיו ולהוציא החוצה. להניח על כפית, לעבור עם מצית מתחת, להזריק. בטוח יש הרבה חיים שם בפנים. ממש שם.

עכשיו אני דמות פנטסטית. כלומר מהעולם הפנטסטי. כמו דמות מסימס, אבל עם ציצים ונרתיק והכל. ושיער יפה ומשקפיים ועגילים ובלי בגדים (או עם בגדים יפים מאוד, כמו בגדי ביאת המשיח). יש חוף ים. התינוק גדול והוא בגילי, גדול ממני בשנה. הוא שוחה במים ובין החתירות הוא מחייך אליי. הוא האדם המועדף עליי בעולם ואני מאמינה בעצמי כשהוא קיים. ומאמינה באהבה. אני נכנסת לאוטו ונוסעת לפגישה. הכל צבעוני וחי מסביב. הרים ירוקים וסגולים ושמים בצבעי פסטל. שמש כתומה. בעצם, אני נסיכה. ואני נוסעת לנסיך. ובארמון של הנסיך יש מיטה. ובמיטה שבארמון של הנסיך שבעולם הפנטסטי שבתוך הראש שלי אני זוכרת איך עושים אהבה.