.

רק להיום אני ארצה לחיות

השתמשתי בפגיעות שלך לרעתך. אני מצטער, אנא סלחי לי 

זה באמת לא מסובך, הפעולה הפשוטה ביותר יכולה לשלול אותי. אבל עכשיו אמצע הלילה. מעניין אם גם אתה בוהה בתקרה וחושב איך היה יכול להיות לשחק אמת או חובה. יש לי כל כך הרבה רעיונות. להבהיל אותך. לגרות אותך. להוציא אותך משליטה. לעזור לך לעזור לי. זה אנוכי. זה לא אמור להחמיא לך (זה הרי שולל אותך גם (אפילו שגם אתה אוהב)). אני מיואשת, פתטית, כל הדברים. אני עצובה ברמות שאין בכי שמספיק. הדברים שקרו ריטשו אותי מבפנים. זה לא נותן את אותותיו. העור שלי מדהים. השיער שלי בוהק. השפתיים שלי כהות. בפנים אמור להיות פרי, ככה אומרים, שבו אי אפשר לגעת. ולמרות זאת תהום אל תהום קורא (ולכן חשבתי עלייך)

אני גם רוצה להיות פגיעה מתישהו ושזה יהיה נעים. היום זה לא היה נעים. אין דבר שאני רוצה יותר מלהימחק. מעצבן אותי שלא נתת לי לפחות את זה 

אני ממש, אבל ממש

אני לא מצליח להבין ממך אם את רוצה להפסיק להתבלבל או לא. בואי נניח שאת רוצה להמשיך. אני מבלבל אותך ואת נפגעת אבל רק רוצה אותי יותר. ומחכה לאישור שלי שאני באמת אוהב אותך למרות הכל ואז אני חוזר, בשלב מסויים, ואת נרגעת ומרפה על הגוף שלי לגמרי ורוצה עוד ומבקשת רשות לגעת לי בזין. ואני מתבלבל ומבלבל אותך ואת נפגעת שוב ורק צריכה אותי יותר שוב. ואני נעלם לכמה שבועות או חודשים ואז חוזר ואומר שפשוט נבהלתי. נניח. ואת נרגעת ומרפה עליי כאילו כלום לא קרה ומבקשת רשות לגעת ואני אומר כן ואת מבקשת רשות להכניס לפה ואני מרשה. וזה ממשיך, רק נעשה עמוק יותר ומסוכן יותר, ואני זה הדבר היחידי שאת מצליחה לחשוב עליו כל היום, אני והזין שלי בפה, בכל שאר החורים, סותמים את כל החלקים שנוזלים, לא נותנים לשום דבר לצאת. את הרמטית לחלוטין עד שאני נפלט ממך ואת גולשת החוצה, כמו חיה ששיסעו ושלפו ממנה את האיברים הפנימיים, מתישהו לא יהיה לי איך לאטום אותך בחזרה, זה ידרוש מכונת תפירה, ואת בכלל פוחדת ממחטים 

אני מצטער שאת עדיין מפחדת ממני. יש לי תכנית, אבל זה יקח זמן. 

מה התכנית? 

אם אגלה לך, היא לא תעבוד. 

אני גם מצטערת. איזה מבלבל זה בטח להיות עם מישהי כל כך מבולבלת. כמות הפעמים שחלמתי עלייך ועליו באותו החלום. למשל אתמול, חלמתי שאנחנו בחדר שלי, מתפשטים בשביל להיכנס למקלחת, אבל לא רוצים שאבא שלי יתפוס אותנו, אז אתה יוצא החוצה ואומר תבואי עוד מעט, נלך כבר לאגם. אני יוצאת לאגם שממלא פתאום את כל החצר, הרהיטים שוקעים וצפים בו, כיסאות הפלסטיק, ספסל הנדנדה, מכונת הכביסה וגם דברים קטנים כמו המשחקים של הילדה הקטנה בבריכה, אני צמאה ואתה אומר תשתי מהמים, הם טובים, אבל הם חומים וסמיכים ואתה ממשיך, בואי לכיווני, פה נקי, ובאמת אני רואה אותך מוקף מים צלולים, אבל כשאני מתקרבת הם מזדהמים, ופתאום אתה הוא, ואני מתגעגעת אלייך שוב, אני קמה בבוקר עם געגועים עזים ואני שונאת את עצמי עליהם ואני חלולה כל כך, הפתרונות שיש לי לזה, אתה לא רוצה לדעת מהם, אם אני אגיד לך אתה עלול לרצות גם, וזה יהיה באשמתי. 

גם עכשיו את לא מבדילה. 

נכון. 

ועדיין את מפחדת ממני. 

נכון. וזה מפחיד שאתה יודע. 

אבל את גם אוהבת את זה.

נכון. 

אז מה נעשה עם זה? 

כלום, זה חלום. אתה לא מבין? אי אפשר להסתכל בשעון, ביומן וגם בגלגלי עיניים של אחרים. זה החוק.

לגעת מותר? 

אתה שומע איך הלסתות חורקות, ידענו הרי שאני צריכה שתוכל להיות פה בסוף יום כזה. אני עושה ג'גלינג בין חלקי אני ואתה לא מספיק לתפוס מה שנופל. ובסוף הרי יורד החושך וכולם על הרצפה עם החלמון פרוץ, ומסתבר שאם לא מנקים מיד זה מביא נמלים 

האמת שאני מתחילה לאהוב איך שאתה מחליט על הכל ולא שואל אותי בכלל. אבל יעזור אם תזכיר מדי פעם שאתה אוהב אותי 

איזה יפה החיוך שלו? וגם קצת דומה לשלי (מה זה אומר על שלי)

בכל פעם שהרים ידיים רציתי להשתחל מתחת לחולצה ולהישאר שם. אז כשהיה רוקד הייתי עולה ויורדת איתו. וכשהיה יורד לרצפה היה מועך וגורר אותי ומעביר את המשקל שלי ומניף