.

בסוף המשאית נכנסה בי. יצא ממנה גבר מזרחי אשם באמצע שנות השלושים, שאוהב את אמא שלו אבל לא את אחותו ורוצה להיות משורר יום אחד. רק אל תתבעי את הביטוח, הוא אמר, נסגור את זה ביננו, ואני הבטחתי לו שדברים מסתדרים תמיד בדרך היחידה שלא חשבנו עליה, ולכן כל מה שצריך זה להפסיק לחשוב ורק להרגיש את התוצאה הסופית. למשל, את האישונים מתגלגלים בכיוון התנועה של כף היד על הגב. או את ההקלה הזאת אחרי שתפסו אותך מרמה ואמרו לך תפסיקי 

כל מיני דרכים לדבר ללב מרחוק. הרי המים בצד אחד בים מרגישים את הצד השני, בשנייה הזאת שפוגעים בחול. כל מה שצריך בשביל להתאהב זה לראות מישהו כשהוא רוצה פתאום למות. אתה יכולת לגלם בשבילי תפקידים ובגלל זה רציתי, חבל שלא גיליתי לך שאני יכולה גם 

מי יכול לדעת אם זה כי אני רוצה להיות כמו, או כי אני רוצה להיות אני. לקרב את הגוף לנפש כמה שאפשר, לא לפחד 

הכי קרובה שהייתי היה כשאמרת לי להיות ילדה טובה

ועובדה שאני רחוקה עדיין

אתה לא חייב לספר לי כלום, אם אתה באמת מי שאתה טוען שאתה זה היה יכול להיות טוב באמת כן, אם היינו נפגשים כשהיינו גדולים. אז אולי לא היה צריך לראות את העננים זזים מגג של בית עץ נטוש, כשהגזע שלי

אני יכולתי לעשות לך מבחן בכנות רדיקלית, רק תגיד אם באותו יום בכית בגללי או בגללך, כי ידעת שתתגעגע או כי תרגיש אשם. ככה או ככה לא הייתי יכולה לדעת אם אתה משקר, וזה עושה לי לרצות ללכת למקום שיש בו הרבה גברים, אולי מישהו יסתכל ויראה דם זורם 

אני רציתי לרקוד את כל השבוע, לגור בבית עץ, להסתכל לשמים ולהקשיב ביוטיוב לסיפורי נסים של אנשים שהיו צריכים למות ובמקום זה ראו את האהובים שלהם מחייכים מהצד השני. היום כבר אין מה לשנות יותר, בתוך השחור בכל מקרה יש כל מה שצריך

רק תעשה שזה לא יהיה שיעור אחד גדול איך להתמודד עם אכזבה, איפה להניח את האצבעות אחרי שכבר אסור לגעת, איך הן רוצות לעשות את זה שוב. תעשה שרוח תעבור בשיער שלו בשמי

אי אפשר לקבל את התלות, היום לא דיברת איתי בכלל בצורה שאפשר להבין. למה אם אתה רואה שאני מפחדת כל כך אתה ממשיך להסתובב על הציר? אני רוצה שתבוא ביום חמישי שתבוא ישירות לשכמות, תגביה לי כף רגל אחת שתבוא בחלום. זוכר איך פעם אחת חייכת וזרחת יותר מתינוק? משהו כזה

כנראה תמיד כשאני בווסת אני מתגעגעת לאותם דברים. אני מתביישת כבר להגיד, הסנטר שלי קופץ כשאני חושבת איך יכולתי להרפות שטחים שלמים של שריר על פני שיח קוצני. אני לא יודעת למה חשוב לי כל כך לשנות את הנרטיב הזה, לחזור אחורה, להפוך נבלים לגיבורים. יום אחד זה לא יהיה מעניין יותר, אני אהיה בווסת ומישהו ישטוף את הכלים במטבח וינקה את פתח הניקוז. כבר עכשיו משהו שונה במבנה של המציאות, עובדה שאני רוצה

זוכר את הפעם ההיא ששכבנו במיטה שלך בקצה העולם ואחזת בי וקראת בשמי ואני הסתכלתי עלייך ושאלתי, אבל אתה לא מריח את העשן? אתה לא מרגיש את את האדמה רועדת. ואת כל הסלעים נופלים ואיך לא מפריע לך האבק. התפרקתי להרבה חתיכות וידעתי שתכף לא ישאר לך במה לאחוז. ואתה אמרת, תתפרקי. כמה שאת צריכה. אל תתביישי 

אתה מרגיש לי כמו לטפס על הר גבוה מאוד רק בשביל ליפול ממנו בסוף. אני מתנחמת, אולי יש תהום שקוראת לי לבוא. אולי בסוף מישהו יתפוס. אין תחתית, אין יאוש. יש פשוט ניצוץ קטן קטן מאוד של תקווה. אני מבקשת, תעשה שזה לא היה סתם. להכין את הגוף למוות, שוב ושוב ושוב. אני מבקשת, תכין את הגוף הזה לחיים. לא יודעת מה יש לו אבל הוא לא מוכן. שאלתי והוא אמר, הניחי לי. אני בנפילה כבר הרבה שנים. מסביר, גם זו תנועה.