.

האם מתישהו האבל עלייך נגמר. האם מתישהו האבל עליי. ואיך מפסיקים לרוקן אנשים אחרים ולהטעין בך. ואיך מבריאים.

האם אני יכולה לשאת עדות לגבי עצמי? או שיש עדויות כאלה שאף אחד לא יכול לשאת. וכל מה שנשאר הוא רק להזדחל לתוך קירות נפש של ילדים מתים אחרים, ולנסות לפתות אותם לחיות. כדי שיקום לתחייה ילד סובל אחר ויגיד: את גם סובלת. תראי. 

אני לא מצליחה לישון. אני צריכה את אח שלי הגדול. בא לי להגיד לך, אח שלנו הקטן טס לחצי שנה ועוד לא הספקנו להכיר אותו. אחותנו הקטנה סוף סוף בטיפול רגשי, אבל המטפלת שלה לא יודעת מה קרה. אבא שלך שטף לי היום את האוטו כי הוא הרגיש אשם, אבל לא על הדבר הנכון. ויש לנו אמא שלא יכולה להרגיש אשמה בכלל. אתה יודע? 

ואתה תגיד לי, אני יודע. אני יודע. 

אף פעם לא למדתי לרכב על אופניים. פעם אחת אבא שלי החליט לשים לעניין הזה סוף, לקח אותי ואת אח שלי לפארק הלאומי ברמת גן, אני זוכרת מדשאות ירוקות אינסופיות ממש, נמשכות לנצח נצחים שבתוכן אני עתידה להתגלגל בבושת פנים כאשר חתיכות מתכת נחבטות בפניי, לא, אני זוכרת אספלט, מלא אספלט, לא, אני זוכרת ילד שרוכב ממש טוב, ועוד הרבה ילדים עושים סללומים, משאירים משיכות מכחול על הרצפה, ורק לילדה אחת לא נשאר. לא זוכרת למה התחלתי לדבר על אופניים, אני בטוחה שזה הוביל לאנשהו. אולי משהו ברצון שלי לפרוץ משהו אחר. פשוט לפרוץ לאנשהו, להשחיל את כפות הרגליים ולדווש ולדווש. כזאת פעולה של בנים שבטח יש בי איפשהו קצת. אולי נשאר עוד קצת כוח מתפרץ בירכיים שלי. אולי קצת יותר פנימה. אולי אפשר לתפוס בנגע, לחתוך מסביבו ומתחתיו ולהוציא החוצה. להניח על כפית, לעבור עם מצית מתחת, להזריק. בטוח יש הרבה חיים שם בפנים. ממש שם.

עכשיו אני דמות פנטסטית. כלומר מהעולם הפנטסטי. כמו דמות מסימס, אבל עם ציצים ונרתיק והכל. ושיער יפה ומשקפיים ועגילים ובלי בגדים (או עם בגדים יפים מאוד, כמו בגדי ביאת המשיח). יש חוף ים. התינוק גדול והוא בגילי, גדול ממני בשנה. הוא שוחה במים ובין החתירות הוא מחייך אליי. הוא האדם המועדף עליי בעולם ואני מאמינה בעצמי כשהוא קיים. ומאמינה באהבה. אני נכנסת לאוטו ונוסעת לפגישה. הכל צבעוני וחי מסביב. הרים ירוקים וסגולים ושמים בצבעי פסטל. שמש כתומה. בעצם, אני נסיכה. ואני נוסעת לנסיך. ובארמון של הנסיך יש מיטה. ובמיטה שבארמון של הנסיך שבעולם הפנטסטי שבתוך הראש שלי אני זוכרת איך עושים אהבה. 

בוא, נעשה שתפלוט עליי דימויים מהעולם הפנטסטי. אני אשא אותם לכיור וארחוץ אותם כמו שרוחצים תינוק שרק נולד ומסוכן להכניס לאמבט. אני אנקה להם בעדינות את הראש ואת הטבור ואתן לשאריות שחיברו בינינו לנשור, כשיגיע הזמן, כלומר אף פעם. מהדימויים-תינוק אני אכתוב סיפור. זה יהיה סיפור אהבה. הוא יענה על כל הצרכים שלי. אני אלך לישון ואחלום בדיוק על זה. כל לילה. ואתעורר עם תקווה. ואתבדה. ואבקש ממך שתבוא 

זה אבל ארוך מדי ביותר מדי מובנים. האם השבעה נגמרת מתישהו? שבעה מדורי גיהנום אולי. בלעתי את המת שלי, יש לי תינוק מת בתוך הבטן, שהוא גם אני, כל הזמן. זה אחד כזה שאי אפשר ללדת, לא בלידה שקטה, לא ברועשת. זה רסיס נשמה. זה רסיס, נקודה. שחדר לי ללב והרעיל אותו. אני בניתוח ועוד לא התעוררתי, ואני מרגישה הכל