.

אף פעם לא למדתי לרכב על אופניים. פעם אחת אבא שלי החליט לשים לעניין הזה סוף, לקח אותי ואת אח שלי לפארק הלאומי ברמת גן, אני זוכרת מדשאות ירוקות אינסופיות ממש, נמשכות לנצח נצחים שבתוכן אני עתידה להתגלגל בבושת פנים כאשר חתיכות מתכת נחבטות בפניי, לא, אני זוכרת אספלט, מלא אספלט, לא, אני זוכרת ילד שרוכב ממש טוב, ועוד הרבה ילדים עושים סללומים, משאירים משיכות מכחול על הרצפה, ורק לילדה אחת לא נשאר. לא זוכרת למה התחלתי לדבר על אופניים, אני בטוחה שזה הוביל לאנשהו. אולי משהו ברצון שלי לפרוץ משהו אחר. פשוט לפרוץ לאנשהו, להשחיל את כפות הרגליים ולדווש ולדווש. כזאת פעולה של בנים שבטח יש בי איפשהו קצת. אולי נשאר עוד קצת כוח מתפרץ בירכיים שלי. אולי קצת יותר פנימה. אולי אפשר לתפוס בנגע, לחתוך מסביבו ומתחתיו ולהוציא החוצה. להניח על כפית, לעבור עם מצית מתחת, להזריק. בטוח יש הרבה חיים שם בפנים. ממש שם.