אם הייתי צריכה לכתוב ספר, על דבר אחד בעולם.
כנראה שהספר היה נכתב עליו.
על אותו מבט מלטף ומכיל, שברגע, ללא מילים, מתמלא ניצוצות ומשדר לי תחושת ביטחון.
אותו המבט שמתנשא לגובה ולאט לאט שוקע לרגלי. ללא מילים, בשקט צורם ומחריש, נשמעות רק פעימות ליבך שמרעידות את קירות חדרי.
בנינוחות כמעט מטרידה, אני מרשה לעצמי להתכופף לעברו ואף לבחון מקרוב, ממרחק נגיעה, האם הוא ראוי מספיק למגע.
כשהוא מקובץ לתנוחה הכי מזערית במרחב, אצבעותי מתחילות לטייל על גופו, תוך התמקדות בכנפיי המלאך שמקועקעות על עורפו, שכמעט ומרמזות על נקודת אחיזה.
בסנכרון נשימות וליטופים עדינים, אני מצליחה במעט לשבור את החומות, ולעקוף את המגננות ששומרות עלייך מפני.
ומבלי שישים לב בשניות ספורות, המגע האוהב צובר תאוצה חסרת חששות. בחוצפה גלוייה ולא מתביישת, אני מרשה לעצמי לחפון איבריו.
אני משוכנעת, שהצלחתי לחוש איך העונג והכאב שבו, מתמזגים לכדי יחידה אחת שלא ניתן להפרידה.
אני משוכנעת, שהצלחתי לחוש אהבה.
