ואילו פת אהבה היית פרוסה לליבה,
משבר הכפן היה נם בקירבה.
ורבבות פרפרים השוכנים בתוכה,
היו דצים בדורון מלאי מבוכה.
אך בבוא עת סעודה, התיישב לו נסיך,
כרעה נסיכה, הינה שוב נִגְרַע פת חמדתה.
גלמים מוצפנים, אין דורון ורינה,
ושְׁטִיל שורר בין קירות מצודה.
רחשי יבבות עלו מתוך הדממה,
ודמעות הציפו בארות ממלכה.
״לא נם הכפן״, הִתְיַפֵּחַ ליבה,
על צער הפת אשר נגזלה מדימה.
סוף סעודה, ייבשו בארות,
שבה דממה, הקיצו רוחות.
התקוממו הגלמים, אשר עתה חגים בחוצפה,
״מספיק לכפן, די לעָגְמָה.״
״לא עוד״ לפת התָּלוּיה בַּשַּׂעֲרָה, מפני שמת האֶבְיוֹן האחרון בממלכה,
בשערי חֶלֶד למרגלות חלודה.
קָם הנסיך, הִזְדַּקֵּפה נסיכה, פְּעָמָה אט אט,
אוחזת צִבְחַד אוֹבָה וגלימה.
גיחח הנסיך בבוז וגאון,
״אין זה כפן, אלה עוד שיגעון״.
בארות עמוקים, רחש דממה,
נפקדו פרפרים, אשר חגו בששון ורינה.
והינה בבוא עת סעודה, התיישב הנסיך,
קודקוד השולחן, בחושך סמיך .
יושב וחושב, לאור נר מצבה,
אל מול כס מלכתו, אשר לא התייצבה.
רוחות בהיכל, צינת מלחמה,
הכפן הכבד גבר על רוחה.
חלפו השנים, חדלו סעודות,
מלאות במרור ויגון בארות.
באחרית הימים, כרע הנסיך האפור,
ללא בוז וגאון, למרגלות שערי ממלכת הכפור.
נם לו בפתח ממלכה בלי מלכה,
וכך גווע אל מותו ללא פת, למרגלות חלודה.
