Another shape of love

למה או או כשאפשר גם וגם ❤️

@cutieboy ✨

לא התאהבתי בך.

לא התרגשתי, וגם לא הייתי בלחץ לפני כל פגישה.

לא נבהלתי, כמו שגם לא לקחתי אותך ללב.

לא נשברתי שהתגעגעתי, וגם לא התייסרתי שהייתי זקוקה לחיבוק ממך.

אולי לא התאהבתי בך, אבל למדתי לאהוב אותך.

אוהבת לשמוע את הקול שלך.

שעות שיחה, על הילדות, על העבר, על טעויות, על המחר.

אוהבת לחבק את הצלקות שלך.

להרגיש את הלב שלך פועם בזרועותיי, בעודך נשבר.

אוהבת את העקשנות שבך.

נהנת מהתחושה שיש לי את האדם הזה בעולם, שתמיד אוכל לספר לו על הכל בלי שום גבולות.

אוהבת את הקלילות, הרגישות והבגרות המעורבת עם השובבות שבך.

אוהבת את הויכוחים איתך. וגם את העקיצות הקטנות, בכל פעם שנפרץ לי עוד גבול. 

וכך בלי פרפרים ובלי סחרחורות. מצאתי בך מאהב, שותף וחבר טוב, לפרוץ איתו גבולות. 

כועסת על כל פעם שחיפשת, והייתי חלשה מולך מכדי להתחבא. כועסת על שנתתי לחיבוק שלך להיקשר לי להווה.

כועסת על שירדו שכבות אחר שכבות , של פחדים ואכזבות. כועסת שחשפתי את הלב, שהייתי אמיתית בלי מסכות.

כועסת כי נתתי לי לבכות ולצחוק מכל הלב. כועסת על ששמחתי להיות בהתמסרות, התחננתי לחוש אותך עד כדי כאב.

כועסת על שנהנתי מלשמוע, כל פעם על שאתה אוהב. כועסת על שלא עצרתי את עצמי גם כשרציתי, בלי חשש להתאהב.

כועסת על שידעתי שאם תחוש את הכאב, אתה כבר לא תבין אותי. כועסת כי הנחתי שאם תראה אותו, אתה לא תכיל אותי.

כועסת על שבלי מילים ביקשתי, שתקלף גלדים ותחשוף את חולשותיי. כועסת שעל שנהניתי מלצפות בך פורט על כל פחדי.

כועסת על שהלכנו יד ביד בשבילים תלולים, עד שנפגשנו בעומק מכאבי. כועסת על שראית איך תהום ריקה ניזונה מפצעי.

כועסת על שחשתי שחיפשת להרגיש יותר חזק, יותר גברי. כועסת כי הכעס ממכר, לכל מה שפסול רגשית וכל מה שנשי.

כועסת על שהרגשתי, את הבלבול בין אפל, כואב לאמיתי. כועסת על שזה בסדר וטבעי, לא רציתי שזה יקרה לך איתי.

כועסת על שאין בי כעס, חוץ מעל עצמי, הכל שגוי, הכל נכון, הכל רגשי. אני כועסת שכמוך זה גם מפחיד אותי, לראות איך שהאור נשבר כשהוא פוגש את רסיסי נפשי. 

״נעלת את הדלת בייבי?״.

״כן״.

״לעזור לך עם הגרביון קטן שלי?״ שאלתי בעוקצנות קלילה, תוך כדי שאני מתיישבת על קצה המיטה, כדי לסדר את הביריות שזחלו במורד הירך.

״אני רוצה לנסות לבד״ הוא צעק מהמקלחת, ואני נזרקתי לאחור, נמתחת על המצעים הלבנים שהרגע יצאו מהכביסה.

הוא פתח את הדלת בעדינות ולפני שהספקתי להתיישב, הוא כבר נשען על המשקוף, מביט בי בעיניים נוצצות מעט מובס. התיישבתי במקומי, בוחנת כל קימור לאורך גופו. הרגשתי את הלב מגביר קצב, הלסתות ננעלות,  ותחושת סיפוק מעורבת בדחפים כמעט אלימים מתפזרים בגופי. אופוריה מטשטשת מלווה בסחרחורת קלה, רק מלראות את הגוף החסון והשרירי שלו, עומד בתנוחה מתביישת, כשגרביון שחור, שקוף מתוח כמעט עד ישבנו. ניסיתי לשנן את הרגע הזה בזכרוני. 

״יפה לך״ אמרתי בנינוחות, כדי לשבור את השתיקה וקישטתי את האמירה בחיוך ערמומי.

״אני לא מאמין שאני עושה את זה..״ הוא ענה כמעט בלחישה. ״זה מרגיש כל כך לא גברי״. קמתי ובצעדים עדינים המלווים בנקישות עקבים התקרבתי אליו, תוך שהוא משפיל מבטו מהמבוכה.

נעמדתי במרחק נגיעה ולחשתי לאוזנו: ״אתה לא חייב, חשוב לי שתרגיש בנוח״. דאגתי שהוא ירגיש את שפתי מתחככות בעורו בעדינות, תוך כדי הלחישה. ראיתי את זקיקי עורו מזדקרים לאורך הגוף, ממש יכולתי להרגיש איך הדופק שלו מתחיל לעלות.

״ברור לי, פשוט..אני יודע שאת אוהבת את זה״ הוא ענה ושחרר התנשמות כבדה. שמתי את כפות ידיו על מותניו ובעדינות קירבתי אותו, עד שפלג גופו התחתון היה צמוד אליי.

״שתדע, גם עכשיו אתה הכי גברי בעיניי״ לחשתי בזמן שהידיי מגששות את דרכן לאורך ישבנו המוצק. הוא לא הגיב. בהפתעה מוחלטת הזזתי את ידי, התנתקתי לחלוטין מגופו, ״הכל בסדר, אנחנו יכולים להפסיק את זה פה בייבי, אני לא רוצה לגרום לך להרגיש ככה״.

״לא, בבקשה..״ 

״מה בבקשה?״ שאלתי בחיוך. 

הוא תפס את ידי בחוזקה ״אני לא רוצה להפסיק״. 

״להפסיק את מה בייבי?״ זייפתי טון תמים כדי להתענג מלשמוע אותו כמעט מתחנן. 

הוא השפיל מבט, הניח את ידי על ישבנו והחזיק אותן צמוד שלא אוכל לזוז, וענה: ״את זה..״ 

המשך יבוא✨

אני מורכבת.

וכל אותן פיסות מורכבות אשר תמוהות בי,

הן שהופכות אותי שלמה.

לעד שלמה, אך לעולם לא מושלמת.

שלמה כמו הירח, אך מושלמת רק כאשר אור החמה מכתיר את מופעי.

שלמה כמו אגם, אך מושלמת רק כאשר המפל ממלא את חופי נשמתי.

שלמה כמו הנרקיס, אך מושלמת רק כאשר ענני הגשמים מפיחים בי חיים.

שלמה כמו להבה, אך מושלמת רק כאשר שברי אקליפטוס נתפסים בידי.

שלמה כמו המדבר, אך מושלמת רק כאשר רוחות מערב חגות בקרבי.

שלמה כמו שאני, אך מושלמת רק כאשר גופך העירום נתון לרשותי.

ואילו פת אהבה היית פרוסה לליבה,

משבר הכפן היה נם בקירבה.

ורבבות פרפרים השוכנים בתוכה,

היו דצים בדורון מלאי מבוכה.

אך בבוא עת סעודה, התיישב לו נסיך,

כרעה נסיכה, הינה שוב נִגְרַע פת חמדתה.

גלמים מוצפנים, אין דורון ורינה,

ושְׁטִיל שורר בין קירות מצודה.

רחשי יבבות עלו מתוך הדממה,

ודמעות הציפו בארות ממלכה.

״לא נם הכפן״, הִתְיַפֵּחַ ליבה,

על צער הפת אשר נגזלה מדימה.

סוף סעודה, ייבשו בארות,

שבה דממה, הקיצו רוחות.

התקוממו הגלמים, אשר עתה חגים בחוצפה,

״מספיק לכפן, די לעָגְמָה.״

״לא עוד״ לפת התָּלוּיה בַּשַּׂעֲרָה, מפני שמת האֶבְיוֹן האחרון בממלכה,

בשערי חֶלֶד למרגלות חלודה.

קָם הנסיך, הִזְדַּקֵּפה נסיכה, פְּעָמָה אט אט,

אוחזת צִבְחַד אוֹבָה וגלימה.

גיחח הנסיך בבוז וגאון,

״אין זה כפן, אלה עוד שיגעון״.

בארות עמוקים, רחש דממה,

נפקדו פרפרים, אשר חגו בששון ורינה.

והינה בבוא עת סעודה, התיישב הנסיך,

קודקוד השולחן, בחושך סמיך .

יושב וחושב, לאור נר מצבה,

אל מול כס מלכתו, אשר לא התייצבה.

רוחות בהיכל, צינת מלחמה,

הכפן הכבד גבר על רוחה.

חלפו השנים, חדלו סעודות,

מלאות במרור ויגון בארות.

באחרית הימים, כרע הנסיך האפור,

ללא בוז וגאון, למרגלות שערי ממלכת הכפור.

נם לו בפתח ממלכה בלי מלכה,

וכך גווע אל מותו ללא פת, למרגלות חלודה.

עשני כרצנו.
וייתן לי גוף, וייתן לי נפש ,ועשני כרצנו.
וייתן לי לב ויכפילהו פי שניים.
וייטע בו מידות, רחמים, ענווה ,עשני כרצנו.
ויגזול מליבי כל רע וטומאה, וימעיט את יצריי הרעים ,ועשני כרצונו.
וייתן לי נפש שלמה ,וייצור בה חיים ,ועשני כרצונו.

ויעניק לי אדם, ולו כוח גדול.
ויצווהו לעבוד את ה׳ מבוקר עד ליל.
ולאדם אישה ובית, ותלד לו בנים בסבל רב.
ויעשהו בה כרצונו.

אם הייתי צריכה לכתוב ספר, על דבר אחד בעולם.

כנראה שהספר היה נכתב עליו.

על אותו מבט מלטף ומכיל, שברגע, ללא מילים, מתמלא ניצוצות ומשדר לי תחושת ביטחון.

אותו המבט שמתנשא לגובה ולאט לאט שוקע לרגלי. ללא מילים, בשקט צורם ומחריש, נשמעות רק פעימות ליבך שמרעידות את קירות חדרי.

בנינוחות כמעט מטרידה, אני מרשה לעצמי להתכופף לעברו ואף לבחון מקרוב, ממרחק נגיעה, האם הוא ראוי מספיק למגע.

כשהוא מקובץ לתנוחה הכי מזערית במרחב, אצבעותי מתחילות לטייל על גופו, תוך התמקדות בכנפיי המלאך שמקועקעות על עורפו, שכמעט ומרמזות על נקודת אחיזה.

בסנכרון נשימות וליטופים עדינים, אני מצליחה במעט לשבור את החומות, ולעקוף את המגננות ששומרות עלייך מפני.

ומבלי שישים לב בשניות ספורות, המגע האוהב צובר תאוצה חסרת חששות. בחוצפה גלוייה ולא מתביישת, אני מרשה לעצמי לחפון איבריו.

אני משוכנעת, שהצלחתי לחוש איך העונג והכאב שבו, מתמזגים לכדי יחידה אחת שלא ניתן להפרידה.

אני משוכנעת, שהצלחתי לחוש אהבה.

אני אוהבת אותו.

את הדרך שבא הוא מסתכל לי לעיניים. מטורפת על התקשורת חסרת המילים הזאת, שמתחילה בניצוץ האינטראקציה ביני לבינו.

מאבדת את חוט המחשבה, במאית השניה שאני מרגישה את חום ורכות גופו. עורו כמעט כמו משי, המכוסה בזקיקי שיער עדינים שמזדקרים ברגע שאצבעותי מתקרבות.

הנשימות השקטות שמתחילות להכביד, עם כל מגע וליטוף, המבטים הנכנעים שקצת זועקים לעזרה אבל ברגע נמסים בין עיניי הכחולות.

אני אוהבת אותו.

כשהוא מתחתי ולמרות כל הבגדים שעליו, הוא עירום וחשוף בפני כמעט כמו ספר פתוח. נשאר לי רק לדפדף את דרכי לאורך גופו, ולנסות להבין למה מתכוון המשורר.

בשריטות ונשיכות עדינות להעיר את חושיו עד לכניעה מלאה. לאט ובזהירות לתפוס את גופו, ולהשתלט על הדבר היחיד בו שלא ניתן לאילוף,האגו שלו.

להפוך אותו למרכז ההנאה, למופע הפרטי שלי, שמעורר את תאוות החושים שבי. משתוקקת לטעום מהחולשה שמסתתרת מאחורי מסיכת החיה.

אני אוהבת אותו. בידיוק כמו שהוא, חלש כנה וכנוע.

אני אוהבת אותו, דרך הכוח שהוא נותן לי, הוא מלמד אותי לאהוב את עצמי.