RESTART

אז אעלה תמונה מלפני שנה 

כמו זיכרונות של פייסבוק.

פעם הייתה לי יכולת להסתמן.

תמונות ישנות שאני אוהבת.

מקווה שגם אתם.

זה הפרופיל שלי:

קשה מאוד לפספס את הגבולות והחדשות גם בלי הסימון האדום שהוספתי לצרכי דגש.

וזו המסקנה: 

למה? ובאיזה קטע?

אנשים באמת באמת סתומים.

ובהתאמה, פחות מחמש דקות לאחר פרסום הפוסט:

בבקשה די.

לא זה לא זה לא זה לא.

עקשנות לא תעזור, אתם רק תדחו יותר.

בעת מלחמה לא ממש חוגגים...

לפחות לנו אין באמת ראש לחגוג.

אז מה עושים כשמגיע תאריך מיוחד?

אוכלים משהו טעים, אומרים מזל טוב ואוהבים המון.

אז ופל בלגי עם גלידה, קצפת ואמ.אנ.אמ'ס

וסרט יפה על מסך הטלוויזיה

וחיבוקים וכירבולים.

כשתגמר המלחמה נחגוג.

נצא לבלות ונרקוד עד הבוקר.

או נעשה מסיבה קטנה עם חברים.

אבל מה שבטוח זה,

שנהיה ביחד.

אני אוהבת אותך עד אין קץ.

לא נתפס לי שעברה שנה.

יש לי חשק עז לקצפת מקושטת באמ.אנ.אמ'ס על וופל בלגי או על גלידה.

יש לי חשק לבלון ופרח.

יש לי חשק לכרבולים ואהבה.

ובעיקר, יש לי חשק אליך🌹

חברה מספרת שעשתה טעות.

מעשה מטומטם עם פוטנציאל למסוכן.

יש השלכות (פוטנציאל לחמורות ממש) למעשה שהיא עשתה ועכשיו היא ניצבת מולן בחרדה.

אני חושבת שהיא אמיצה מאוד בזה שהיא בוחרת לעמוד מול ההשלכות של המעשים שלה במקום לברוח מהן.

בואו תכתבו לה קצת מילים מחזקות.

היא קוראת כאן.

בעיני, גם אם ההשלכות חמורות, בעזרת הרבה תמיכה ואמונה, היא תעמוד בהן בגבורה.

רואה חברה לעבודה יושבת לבד ובחושך מול המחשב שלה.

צועדת אליה בשקט בשקט ושרה מלוא הגרון 'All by myself' 

הפרצוף של השוק היה בעיקר מההפתעה 

אבל החיוך שאחרי היה בזכות השירה עצמה.

עשתה לי את היום.

שנזכה לעוד הרבה כאלה

ושולחת 'לילה טוב' לחבר עם תמונה שלה.

הוא עונה שהיא מתוקה ומאחל לילה טוב בחזרה.

אזעקה.

מסך.