אני רואה אותך מרחוק וכמעט רצה אליך.
מנסה לשמור על ארשת של אלילה לפחות עד שאהיה בידיך, אך הנסיכה הקטנה יוצאת החוצה במחולות.
אני מצליחה לעצור את עצמי מלקפוץ עליך כשאני מגיעה. חיבוק חזק וארוך מחליף את הקפיצה שהיא רצתה לקפוץ.
נכנסים לדירה ואני סביבך, כמו גורת כלבים שלא ראתה את אדונה המון זמן. בעצם למה כמו? מיום חמישי בצהריים עד היום בערב. יותר מדיי זמן אם תשאל אותי, אדוני. מזל שאתה לא שואל אותי🙃
מתפנקת עליך, ידיך מפסלות אותי בליטופים. והמבט הזה שלך שאומר לי בלי מילים כמה אני גורה טובה.
נושמת את הריח שלך מלוא הריאות. מחייכת כמו סתומה, ככה בלי סיבה. בעצם.. למה בלי סיבה? טוב לי. אני במקום הכי בטוח אוהב ומוגן בעולם כולו. יותר מוגן מזה זה הרחם, בחיי. אז בטח שטוב לי. תודה אדוני על המקום הזה.
כשמגיע הזמן אתה מותח את הטופי שבי. עוזר לי להגיע לקצה גבול היכולת שלי ואז למתוח אותו עוד קצת.
אתה מוציא ממני נמרה, אלופה אולימפית, מלכה. כמה ניגוד בין הנמוך הזה שאני יורדת בשבילך אדוני (הטינופת המופלאה שאתה מוציא ממני) לבין הנסיכה שאני.. הגרמניה המנומסת והמתוקתקת, היפה, העצמאית (אח הנרקיסיזם... עכשיו מובן הצורך?) החכמה...
ואחרי הכל אני שוב בזרועותיך. ומרגישה קטנה ומיוחדת. מרגישה מפונקת ומתפנקת. מרגישה שזכיתי בלוטו.
יש לי איזו תמונה בראש, לא יודעת כמה היא רלוונטית לעתיד. גם אם לא, נעים לחלום בהקיץ, אולי במתכונת שונה מעט מהתמונה.
בכל מקרה אני הולכת לישון היום מאושרת.
לא יכולה לחכות לראות אותך שוב, אדוני.
רק מקווה שאני לא מביכה אותך אדוני..
אני פשוט באמת מאושרת...
תודה לך
