RESTART

השמיים יצעקו

ירעמו 

יזעמו

ואנחנו

בדם

אש

ותמרות עשן

נצא 

מנצחים.

הישמרו נא

בחכמה

בשקט

במבטחים

ותנו למי שיכול

למי שעושה

למי שיודע

לתת את כולו

למען כולנו.

ואת

ואתה

הנפש המודאגת

שבעורף

כשכל זה יגמר

תהיו מקום

לנוח

בית

שקט.

ביחד ננצח

היא אומרת ומגישה לי את הסיגריה שהדליקה בעבורי.

היא יושבת זקופה, ישבן על עקבים, עירומה ויפה, בבוץ של הפרדס, למולי.

כפות רגליי נחות לה על הירכיים, גרובות בגרביים עם ניחוח של יום עבודה.

אני רואה אותה מתאמצת לא לחשוב על הבוץ ולהתרכז בי, אז אני מחליט להקל עליה.

אני מרים רגל אל פניה.

'תסניפי' אני אומר.

בבת אחת כל החזות המאופקת שלה נשברת והיא מסניפה את הגרב הריחנית שלי משל הייתה בושם מענג.

היא מחזיקה את הרגל שלי בשתי ידיים ושואפת את הגרב עמוק לריאות.

'תורידי' אני אומר ולוקח לה רגע להתאפס ולהוריד לי את הגרב.

אני מוציא מסקנטייפ מהכיס של המכנסיים ומחבר לה את הגרב לאף ולעיניים, כמו מסיכה, רק הפה מציץ החוצה.

'פה גדול' אני אומר ודוחף את כף הרגל שלי לפה שלה לעומק.

היא נחנקת מעט אבל מייד מתעשתת ומוצצת לי במרץ את הבהונות, מתמקדת במיוחד בבוהן הגדולה.

אני שולף את הרגל מהפה שלה ומביא לה את הרגל השנייה לאותו הטיפול.

אני מפסק לה את הירכיים עם הרגל וחושף את הכוס שלה לאוויר הקר.

היא רועדת מעט אבל לא מפסיקה למצוץ לי את הבוהן.

אני מלטף לה את הדגדגן עם הרגל ומחדיר את הבוהן לתוך הכוס הרטוב שלה.

'כמה שאת זונה מלוכלכת. הכוס שלך רטוב יותר מהפה שלך, טינופת.'

אני אומר ומזיז את הבוהן פנימה החוצה, מרים ומוריד אותה על הרגל שלי. 

'את רעבה, טינופת?' אני שואל

'כן אדוני' היא מנסה לענות עם בוהן בפה.

'צמאה?' אני ממשיך.

'מאוד אדוני' היא שוב מנסה לענות.

אני מוציא לה את הרגל מהפה ומניח על הירך שלה.

'פה גדול' אני אומר לה ופותח את המכנס שלי בדממה.

היא מחכה פעורת פה, עם גרב מודבקת לפרצוף שלה, עם הבוהן שלי שעוד זזה לה בתוך הכוס.

אני מוציא את הזין מהמכנסיים ומכוון לכיוון הכללי שלה.

אני משתין על הפנים שלה, על הפה, על החזה, על הגרב שעל העיניים, היא מנסה לבלוע הכל ולא ממש מצליחה.

אני שולף את הבוהן שלי ממנה וקם מהכיסא.

אני מושך אותה מהשיער לעמידה, היא מיד משלבת ידיים מאחורי הגב.

אני מקפל אותה על אבן גדולה לידנו.

אני מרטיב קצת את הזין עם הברטולין שלה ונכנס לה במכה לתחת.

נפלטת לה צעקה ואני בתגובה נושך לה את העורף.

אני מזיין לה את התחת חזק ועמוק, כמו שהיא אוהבת, הזונה שלי והיא צורחת.

'אדוני בבקשה, אני רוצה לגמור בבקשה, תרשה לי אדוני. בבקשה..' היא מתחילה להתחנן.

אני מושך אותה אליי צמוד לעמידה, מהגרון ביד אחת והכוס ביד שנייה.

'את רוצה לגמור זונה?' אני שואל ומשפד את התחת הסקסי שלה על הזין שלי חזק. 

'כן אדוני בבקשה' היא מתחננת.

אני כבר שומע את השבר בקול שלה, היא כבר על הקצה.

אני יוצא לה מהתחת ומסובב אותה אליי, משכיב אותה על הגב על האבן.

אני מחזיק אותה מהצוואר והיא נאנחת.

שלוש סטירות נוחתות לה על הפנים והיא משתתקת.

אני נושך לה את הפטמה והיא מיללת. מנסה בכוח לא להוציא הגה.

אני מרים לה את הרגליים ומצמיד אותן ביחד, מחזיק אותה ביד אחת מהקרסוליים. 

'תפסקי תתחת' אני אומר והיא מפרידה את הישבנים שלה הכי שהיא מצליחה עם הרגליים צמודות.

'אני מרשה לך לגמור כשאני גומר. מובן זונה?'

אני אומר ונכנס לה בכוח לתחת.

'כן אדוני' היא אומרת בשקט.

אני טוחן לה את התחת עמוק וחזק.

אני מרגיש אותה מתפתלת ורועדת תחתיי.

כשאני מרגיש שאני קרוב אני מפסק לה את הרגליים ונכנס לכוס שלה בקלות.

היא מייד מגיבה בגניחות ורעידות.

'מוכנה זונה?' אני שואל והיא גונחת משהו לא קוהרנטי.

אני גומר בצעקה וממלא את הכוס שלה בזרע של חודש מילואים.

היא רועדת בלי שליטה אבל לא מגיעה לקצה.

אני יוצא ממנה ומרים אותה אליי.

אני מוריד ממנה את הגרב ומגלה שהיא בוכה.

'מה קרה זונה שלי? לא גמרת?' אני שואל ומחבק אותה חזק.

'לא אדוני. לא גמרתי' היא עונה בקול קטן ורועד.

אני מוריד אותה על הברכיים ושם את הזין שלי בפה שלה כמו מוצץ.

היא מבינה את הרמז ומתחילה להתחכך לי ברגל עם הזין בפה.

בזמן שהיא מתחככת בי כמו כלבה מיוחמת ומנסה לגמור היא גם מגבירה את המציצה.

אני עוזר לה עם היד, מכוון אותה לעומק הנכון. 

כשהיא גומרת לי על הרגל אני מרוקן שאריות זרע בתוך הגרון שלה.

'תודה אדוני' היא ממלמלת בקושי, רועדת לי על הרגל, מרוחה בשתן ובוץ וזרע.

'בבקשה זונה טובה שלי.' אני משיב.

אל תאחל לי חג שמח או שבת שלום.

אל תמסור לי חיבוק או חיזוק.

אין לך שום עיניין או מקום בחיי ולי אין בשלך.

והמלחמה לא תאחד בינינו.

אם אנחנו מכירים,

אם אנחנו קצת יותר,

2 מילים פעם בעשר שעות,

פשוט לא עושות את העבודה.

נשלחות במעלה הגרון ובמורד החזה

צובטות, חופנות, לוחצות, מתוות דרך

משאירות סימנים בבשר הרך של המוח.

אצבעות דקות אדומות ציפורניים

מפלסות דרכן תחת כותונת לילה ורודה

מסיטות תחתונים לבנים וטובלות ברטוב השקוף הזה.

מרטיטות רגליים ומעוותות נשימה.

אצבעות עייפות מקלידות 

שאריות של מילים 

שנותרו

בתום חלום שסופו נשכח.

היא לא טרחה לנסות להסתיר.

אין טעם הרי.. הוא רואה הכל.

ובכל מקרה, הוא כבר ימצא דרך לנצל את זה לטובתו.

בטח יקרע אותם ממנה ויחנוק אותה עם הקרעים.

או יקשור אותה כמו חזרזירה ברודאו.

הוא אוהב שהכל במקום. אסתטי. 

הכי קרוב למושלם שיש.

הוא כבר יחרב, יטנף, יקרע, יפרע.

כמו איש מערות, כמו חיה.

בידיים גדולות ואצבעות קשות..

בכח.

את הערב היא תסיים שפוכה.

מפורקת לחתיכות ומורכבת מחדש.

קרועה, מטונפת, מחוללת.

חדשה.

החורף בא.

והבניין בהפסקת חשמל.

מעניין כמה פעמים זה עוד יקרה החורף.

הבוקר התחיל......

והניחה חצי ג׳וינט במאפרה, על שולחן הקפה הרעוע במרפסת צרה, ברחוב ללא מוצא.

'אתה רעל מסוג מאוד מסויים. רעל RNA ' היא המשיכה ומזגה לה יין.

הוא הסתכל עליה בחצי חיוך.

'רעל RNA ?' 

היא לגמה מהכוס, 'כן. כזה שנכנס לעומק ומשנה את הDNA שלך. עורך אותו, יעני.' היא אמרה והוא חבט קלות בעורפה.

'שוב יצאה לך הפרחה' הוא ציין ביובש.

'וגם העיניים שלך. אתה יודע שהן מפחידות.'

היד שחבטה בעורפה, אחזה בו כעת, באצבעות קשות.

'מפחידות את אומרת? תרחיבי.' הוא אמר.

'כן, נו. כשאתה מחייך הן יפות כאלה אבל אז נכנס בך איזה שד או משהו והן נהיות קרות. חדות כאלה. בשנייה כאילו' היא הסבירה במהירות והתכווצה מעט לקראת החבטה שלא איחרה לבוא.

'עכשיו יצאה לך הפקאצה. מה יהיה?' הוא העיר ואז לגם מהויסקי שלו.

'נו די. אני לא באתי לפה לשיעור צהוביסטנית למתקדמים. אני מדרום העיר. מותר לי להתנהג מקומי' היא אמרה והחילה לצחוק.

'צהוביס...מה? סתמי את הפה תעשי טובה. אני נכנס למזגן. גמרת אותי עם העשן. ורק תנקי את הבלגן אחריך. כל הרצפה שיער.' הוא אמר ונכנס, משאיר אותה לאסוף שיער ברוח.

היא נכנסה לתוך הדירה מהמרפסת וסגרה אחריה את הדלת.

'בואי לפה שנראה אותך' הוא זרק לעברה מפינת החדר.

היא לבשה את המעיל ובאה עד אליו.

הוא הסתכל עליה לרגע והמבט שלו נאטם.

'הבנתי. אני הולכת.' היא אמרה ויצאה במהירות מהדירה.

כשהיא הגיעה לרכב הנייד שלה זמזם.

היא פתחה תמונה של העיניים האלה שלו, מחייכות. יפות.

'דווקא יפה לך קרחת' 

מעגל פתוח הוא כמו פצע פתוח.

תכולתו נוזלת החוצה, לרוב בצורה כואבת ולא נעימה.

הוא נהיה נושא רגיש, כמו שפצע פתוח הוא רגיש למגע.

לאחר זמן מה אנחנו מתעלמים ממנו. נזכרים בו רק כשהוא כואב. כשמשהו נוגע.

כשסוגרים מעגל, זה כמו לפתוח את החבישה, לנקות את הפצע ולשים רטיות חדשות.

זה כואב לרגע, לפעמים גם בוכים קצת.

אבל אחרי הכאב מגיע שחרור.. מגיעה הקלה.

לקח לי זמן לחזור לעצמי אחרי שהמעגל הזה נקטע.

אני מודה על האפשרות לסגור אותו ולהחלים.

ולמי שזה נוגע לו..

תודה על הכל.

שועלית סוף.🦊