העולם כבר לא פשוט

מה את אוהבת בי?

שאתה מאכיל אותי -- "אוי אני אוהבת את העולם יותר שיש סטייקים!

שאתה מראה לי שיש עוד מקומות קסומים בעולם

שיש עוד שקעים בגוף שלך שעוד לא התחבקתי איתם

   פה אין תמונה, תצטרכו לדמיין.

סופש קריר במיוחד , אחרי המון זמן בלי טבע של שנינו ביחד.

אוהב אותך המון, אלוהית שלי. 

מה היא ההגדרה הנכונה לנפש תאומה?

מכילה

מקשיבה

מציקה

מצחיקה

נעימה

שקט לא מפריע לשיחה

שהפרעות החיים לא מפריעים לשיח

שתמיד תחזור אלייך

שתגיד את המילה/משפט/הגיג/תשובה הנכונה תמיד

שתעורר בך מחשבות

שתעורר בך הצהרות

שתגניב אותך

עיניים לשקוע בהן

מחשבות להתנחם בהם

מפגש סוגר עונה בכנרת, אז מה היה לנו

4 אנשים מכל קצוות הסטייה

4 אוהלים שמקיפים מתחם גדול מדי

1 מנגל, 1 מדורה, 1 רמקול שלא עשה יותר מדי עבודה.

כנרת רחבה, שקטה וצייתנית. קצת שולטת מלמטה אבל עדיין יש בה המון קסם אישי

2 ק"ג בשר לאדם, ככה זה שנותנים לה להשתולל ולא שמים גבולות

1 מנגליסטית עם סקס אפיל של אנטריקוט

משחק שנועדתי בו להיכשל, אבל עם כל כישלון הפיצוצים במוח גברו. אז הרי לכם לוזר מאושר!

3 נודלים בצבעים הנכונים

2 בכיינים, 'המים קרים!'

3 שעות שינה באוהל עמוס כל טוב, פרט לפרטנרית לכרבול שלא מפחדת מטיפות זיעה פה ושם.

בוקר אחד של יקיצה איטית

קיפול אוהלים לפני שנעשה מחליא

ארוחת בוקר של בשרים מתאמול והיום

זמן מים עד שיגיעו , עוד קצת, הרוחות

0 ירי טילים ופיצוצים.

שותפים סמויים ולא כל כך רועשים.

כנרת יקרה, אני עוד אתגעגע. לימים וגם הלילות הקסומים.

אגיד לך יפה תודה

תישארי נשלטת עד העונה הבא.

חסר לי קצת זימה בחיים

שונא ימי ראשון בבוקר

לא היה לי ספק, אחרי ההברזה, שלפה אגיע,

לפה יש הרבה מטענים, שככל שחלפו השעות התגלו גם כמה מרבצים לא זכורים מהעבר.

לעמוד מול גלי הכנרת, הקטנים והגדולים, שליוו אותי לאורך הבגרות המינית וקצת אחרי.

לילות של רביצה בדשא, ליד בריכות ואוהלים, חדרי אוכל וכסאות נדנדה.

עוד אי שם , בגיל 15, שמילאתי מחברות שלמות בפנטזיות ומעשיות.

ש25 שנה אחרי התפרצו בכל כך הרבה אנרגיות שמשרות בי שלווה כמה ימים אחרי..

להגיע לחוף עם חבורה של אנשים, שכל מה שאני יודע עליהם זה הכתוב בצ'ט ובשאר דפי הבלוגים, מה קוראים אותו מאנצ'.

עם תכנון בסיסי של מצרכים,

עם אוטו קטן עמוס 

עם נפש תאומה במושב הנוסע

ומלא פצפוצי מוח כפוטנציל לשעות הבאות.

אני לא מגיע עם ציפיות, החיים שלי לימדו אותי שכגודל הציפיות גודל האכזבות.

גיליתי על עצמי שאני אוהב לא לדעת, להיות בהווה, לראות את הסימנים, להסיק מסקנות, לטעות, להמשיך לטעות.

הדבר היחיד שחששתי ממנו זה המוזיקה, לא שלנו חלילה, בזה עוד ניתן לשלוט. מוזיקה של אנשים מסביב.

את הכנרת זנחתי משתי סיבות

ישראליות וטראומת עבר רחוקה

יצא המקרה וגיליתי ישראליות ועוד עדות ושלל נקודות המגע בניהם.

עשיתי את ההתאמות, וויתרתי על האלכוהול שזרם בנחת ונועם, שהגיע בכוסות גבוהות עם קש, קרח וחיבה.

חילקתי את המשימות ככה שלא איהיה צריך להיות מעורב יותר מדי ונתתי לעשן להתפזר, בריאות שלי , בחלל ובעיקר בין הזמנים

רגוע רגוע רגוע

שיח מכבד , מעמיק, כולל כל אנשי המעגל

אוכל ומאנצ'ים בשילובים מוזרים.

גיחה לימה השחורה שמולנו, מים שקטים , אין רוח.

מתנפחים ופסי ספוג צבעוניים, גלשן קטן שעבר יותר מדי אנשים שיכורים.

שקט כזה שנוכח. כמו שמיכה עבה, מלטף ומכרבל

תמיד נשאר 2 רגליים על הקרקע, כדי לשמור על הבטחון האישי.

לאט לאט הגופים האנושיים מתאחדים לגוש אחד, כל אחד מקבל כוח ציפה מאחר.

הרגליים מחבקות , העיניים החמות שלך עלי, החיוך שלך מתפרס בחושך ללא ירח נוכח , אבל אני חש בו.

עמוק בתוך הקרביים

מזיז עוד ועוד ענפים ומכשולים ונוגע במקום הכי רגיש שיש בי.

זה לא רק החיבוק

זה לא רק החיוך

זה 5 אותיות שמתנוססות במוחי מזה יומיים .

יש בעולם אנשים במסתובבים בלי להרגיש קירבה אמיתית מהי.

יש בעולם זוגות רגעיים או קבועים , שמתחברים בנקודות מגע ידועות מראש , לפרק זמן קצר או בינוני. 

שנגמר הטקס נפרדים וכל אחד מתנהל בגופו שלו.

אך יש אנשים כמוני, שהמגע נפרס על כל נקודות העצבים בגוף.

שתפיסה של תחת לשנייה או קצת יותר, מציתות שרשרת אורות ועצבים לאורך ולרוחב הגוף. 

מקצה האצבע הקטנה ברגל ועד למוח הגדול והעסיסי שלנו.

יש שיקראו לזה מנטלי, יש שיגידו מושג אחר. אני קורא לזה פיצוצים במוח ואני מכור לזה.

אני פשוט אורי, מכור לפיצוצים במוח!

אולי הקור של המים

אולי הפיצוצים במוח שחוויתי הוציאו אותי החוצה

אמרו לי החבר'ה, תרקוד , ככה לא יהיה לך קר שתצא.

אז רקדתי,

הופעתי מעצמי, לא משנה איזה מוזיקה , הגוף שלי מצא את עצמו זז,

גם בכיסא,

גם בעמידה,

גם בחוסר תנועה ובהייה בחלל.

קר לא היה לי.

הדקות המשיכו לעבור, הצטרפו לשעות ולאט לאט אנשים פרשו לישון.

לאוהל הגעתי באור ראשון

הימה כבר לא שחורה אלא הפכה לכחלכלה.

נשכבתי לרגע וקמתי שטוף זיעה

שמש לא אמיתית בחוץ אבל חושך כבר לא יהיה פה

יוצא מהאוהל אל קיר כחול שטוח ונוף הרים

תוך 20 שניות המים כבר מרטיבים את הרגליים

תוך 5 דקות אני בשיחה עם זוג זקנים שפעם גרו בגבעתיים

מצחיק איך 'פיצוחים' יש בכל מקום שתלך

רק צריך לפתוח שיחה

עכשיו שכולנו מאוחדים על השיח

קל לקשקש

טיפה לנחם.

לאט לאט האוהלים התרוקנו,

הזבובים והחום ורטיבות המובטחת

אחד ואחת הגיעו המתרחצים של המאנצ'

לטבילה של בוקר לפני ארוחת הבוקר המאד בשרית.

בלילה, ברגע אחד הבנתי...

שהימה השחורה הזו מלווה אותי שנים רבות, 

מימי המלונות עם ההורים בחודשי הקיץ

לחופשות הראשונות לבד עם החברים והאוטו של ההורים

ללילות לא מספקים 

למוזיקה מגיטרות או MP3 קטנים ורמקולים

המולה של חוף מפוצץ הורמונים

היו גם שנים באמצע, של חשש גדול מכוחה של הכנרת לקחת חיים

החשש נדחק הצידה אבל שהגיעו הבוקסות הגדולות

האוהל המחצלת המנגל והחיבה למים, עברנו למקומות רחוקות. נבדלים. שקטים.

הבוקר הצהרים והנסיעה הבייתה הם בליל של מילים שעוד אכתוב.

לא חשבתי שאוכל להנות ככה מכל כך הרבה דברים חדשים ביום אחד.

מכל כך הרבה רבדים שנפרסים מולי.

כמו מפת כוכבים (באפלקציה מדהימה) 

כמו שאלה זהה עם 6 תשובות שונות ו6 זויות שונות של חיים.

תודה לך ימה 

תודה לצבעים שנתנו לי פיצוצי מוח להרבה מאד חודשים

תודה לכם, אנשים אמיצים

עולם הרגש כל כך חזק שהוא מביא אותי לדמעות לא פעם

https://www.facebook.com/udistandup/videos/3436985836515767

קצת דמעות

קצת חיוך

קצת תקווה

בתחילת שבוע קשה במיוחד

אם רוצים,

יוצאים למקומות נפלאים

גם בלי וויז...

עמדת שם , סורקת את האופק

עמדת זקופה, מאז הזדקפת יותר.

נראת בטוחה, אבל לא בטוחה בסוג השולחן.

החזקת חזק את הג'קט ג'ינס, שהמגן החיצוני לא יברח.

אחרי שנבחר ונבחן, התיישבנו.

ישר פנית לגלגל סיגריה, משהו לעסוק בו, כדי לא להביט.

ישר לתוך עיניים ירוקות.

בוחנות,

שיודעות דברים.

במקום להביט בעינייך, הסתכלתי על האצבעות המטופחות,

על הציפורניים הצבועות.

פעם עוד זכרתי את הצבע, אבל בנפש אז, כהות חושים הייתה עדיפה.

נדלקתי,

על התנועות המדוייקות, המיומנות. של גלגול.

הייתי צריך להבין אז שככה את, מדויקת 

במילים

במעשים

בדרך האהבה

שהרמת בסוף את העיניים כדי להדליק את הסיגריה,

הבנתי.

את אישה מושכת ביותר.

אך יש כאב של אחרים בך.

מטענים של שנים, עדיין אוחזים בך ולא מרפים

לא משנה כמה תקפצי, לא משנה כמה תנערי. 

הן לא ירפו.

היה צריך שם יד נוכחה.

יד מתמידה,

יד שיודעת איך לנתק דברים.

בסיס איתן והכל.

תפקיד היד השניה הוא לאחוז אותך חזק חזק

שלא תפלי בתהליך.

יד שתחזיק, את כל הפחדים

תאסוף את כל הרצונות שפרחו באוויר

יד שתכתוב אהבה

על דפים מקומטים ממריבות

על שולחן שנשבר לא אחת

על קרקע שאיבדה אמון באדם זכר.

הקסם, שחיבר ביננו קרה כמה ימים אחרי.

המקריות של הפגישה

מיקדה את המשקפת

שלא תתבלבלי מכל המספרים הלא רלוונטים על המפה

אהבה ממבט ראשון, לא 

פיצוץ של פוטנצייל בין שתי נשמות,כן.

ורק בחיבוק בסוף, נשבר השיריון הראשון

עם דמעה

בודדה

על בד אדום.

יש לנו אמנים בארץ, אבני דרך.

שירים שנוגעים עמוק, בייחוד שכואב.