העולם כבר לא פשוט

אם יש דבר אחד טוב 

שקורה עכשיו

זה שהפרפרים חזרו לצבוע את העלים והפרחים

מחפש בכוח 

סיבות להיות אופטימי...

מצב,מדינה ומלחמה שמורידה 

אולי את לא רגילה לחלוק מחשבות.

אולי שהכל עמוס, את ננעלת, 

שום דבר לא נוגע,

שום דבר לא יוצא.

רוחות הרוע נשארות בחוץ

והאור הקטן שבך מוגן,

כאן אף אחד לא יפריע,

לא יזיז,

יניח לך להתכרבל בתוך עצמך,

לא להעניק יותר.

תמיד באגדות

על הנסיך

לעבור כל מיני מבחנים

עד שיזכה בנסיכה

כו צרה היא ההשקפה

אך החיים, אינם מעודנים. 

מביאים איתם: אתגרים, מבחנים מעשיות וסיפורים.

כך אני יושב על שפה של חול

מביט בשערים הנעולים

תוהה אם החומות הגבוהות

אינן תלולות כפי שנראות,

אם במבט מקרוב,

אמצא דרך 

אולי חריץ

שיאפשר לי לרגע אחד נצחי,

להביט לתוך הנשמה

שסגורה בתוך עצמה.

כשמאבדים 

צריך המון כדי לשנות את הגורל

כשמאבדים

הרבה יותר קל להתייאש מכל מהלך אחר

יש שיחפשו את הדבר שאבד 

יש שיבחרו בתחליף. 

אך החלק שאבד

דורש את חלקו.

כך מטיפים הזקנים.

כשמשהו כו טוטאלי. מערכת יחסים של גבר ואישה. 

החלק השלם תמיד יעלה על גדותיו

 לא ניתן להכניס שני גופים לחלל אחד.

גם לאחר שכל החורים והחללים ימולאו.

משהו תמיד יישאר בחוץ.

יש שרואים ביחסים דרך להשלים את החוסרים

יש שמביטים בחורים שאחרים השאירו,

משתמשים בגוף הנוסף למלא.

כי תחושת הריק, מתקשה לחלוף לבד

בייחוד בלילות . שם כל שבר מורגש ונסדק.

הבטתי בעצמי וראיתי איך חור שכזה בי נוצר

מכל הדברים שקרו

גם בי משהו נסדק

יש שמתייאשים. 

יש שמכירים בעובדות

לא מנסים לטייח את הקצוות.

נשארים חדים, בייחוד כשמתקרבים לסדקים

שום נפש בריאה

לא תעבור קרוב ודמה לא ייגר.

שקרנים יגידו שיש פתרון אחד מושלם

אך הגיוון שהחיים מאפשרים

משאירים בדרך כל מיני ממצאים

של נפשות שביקשו 'יותר' בחיים

לא לכולם המזל מאיר פנים.

לא לחינם 

אהבה

היא מילה

כה רוויה

השיר הזה חוזר בבלוג שלי.

אך למוזיקה תמיד יהיה כוח עלי. יותר מכל כוח אחר בעולם הזה.

איזה כיף אם היית רק שלי למשחק

שלא היית צריך לחלוק אותך עם אף אחד

מניח עלייך רצועת בד עם תליון

שלרגע אחד לא יהיה ספק . את רכוש ויש על מי לסמוך.

איזה כיף היה לשמור אותך בקופסא

מתי שארצה ישר תקפצי החוצה 

עור, קנבס , נפש לריצוי.

אף אחד לא ישמע את רחשי ליבך

פרט אלי כמובן 

לתת לך מספר שורות להתבטא

לשמור את הצרכים והגחלת בוערים

ללא מענה לכל הצרכים

איזה כיף יהיה שיהיה רק איבר אחד

מספק , גדול מספיק

למלא בך חללים ריקים

למנוע ממך הנאה, פריקה, מוזיקה ועולם

לשמור אותך פרטית

אישית

אשת איש.

לדעת שכל מחשבותייך, אני.

לדעת שכל היצר שבך, עבורי.

לדעת שאת כלי.

זה כיף זה

או שזה קמצנות מצידי?

למילים יש כוח

כי מאחורי כל מילה מסתתר עולם שלם של חוויה

חווית עבר, שעוטפת את המשמעות ונותנת לכל הבהרה כוח משלה

בעולמנו השחור יש כמה מילים שצברו בתוכי את העוצמה 

ליצור עולם גם לשבור מציאות 

כל הקצוות שלי מעצקצים..

כשאני יודע שאת על הקצה

עבורי

התחלות חדשות 

מביאות איתם מראות חדשים 

התגעגעתי לקום מוקדם 

למרות שהשינה עדיין לא .. פיקס. 

עם זריחה שכזו 

קשה לא להיות מעט אופטימי

כנות ברוטאלית מתקיימת כאשר רצוני הוא להפוך את גופך לקנבס דו ממדי?

מילים הוחלפו, גבולות עוצבו.

חבלים רק הפריעו, במה למופע היו

עבור צורך שלא קיים

את המאבק, הצורך להיות לי למשטח.

צעדים קטנים, לעיתים לא מורגשים

אך לסימן הזה, על הירך.

משמעות עמוקה. 

על אף קודמיי במלאכה

הפחד יעלם לתוך כמיהה

חוויה משלימה, חוויה מתקנת

אין זה תפקידך, להיות השלמה.

השתמש בי כשלך. עצב את החוויה בתוכן מחשבה

עשה ללא חרטה. ללא שביל של מוסריות

שחרר את החיה, עמוד מולי אתה. לא דמות. 

שקט, האם קיים

בין פעימת לב לעור אדמדם?

כשהיד מלטפת סימן אדום, הנשימה נעתקת, הדופק מואץ 

האם אני מורגש?

בין עצמים, גופים, חללים. 

לעזעזל, לעיתים, הפערים. 

לערסל פנים 

לאפשר לשיניים לסגור

לפתע, בלי מילים, בקשה.

פתח להכנסה.

אך לא רוצה להשיב לפנייה בבושת פנים.

מדובר פה ביותר מהתחלה. מדובר פה בדרך

נפלאה

להבהיר בתנועה

שהמשחק אינו הוגן

יש מקום לתמרן איברים

אך את תיהיה כל מה שאבחר...

בזמן שנותר

השעון לא מפגר.

הזמן טס כששנינו חולקים חלל אחד.

עייפות אינה שווה

בעודי מתענג על המשטח הישר

המחשבות שלך, היכן הן עכשיו?

רוצה בסימן

לשאת בלי יודעין

לשבוע חדש, רצוף אתגרים.

אך כשהעיניים נפקחות

הנוכחות שלך . רחוקה מעט. 

חזרתי הבייתה

נטול סימנים פיזיים

המוח נוזל מחשבות

העייפות, מטרידה עיניים פקוחות.

אני תוהה אם המסע שפצחנו בו ביודעין

ערער פה יסודות יציבים.

כאחד שמכיר את גוף האישה

קצת יותר מהממוצע

יודע איפה הנקודות הכואבות

בכל גוף 

בכל חספוס

אני הכי אוהב את מגע הירכיים תחת ידיי

ככה זה שאתה טיפוס של רגליים

גם של תחת

אבל לרוב.. הוא משמש לישיבה 

אז הירכיים הן הדבר הבא.

חייב בד צמוד

לכן טייץ או חשוף

זה מומלץ

לא מסביר את הפטיש הזה שלי.

לטייץ, לבד הצמוד, שאפשר גם להצמיד

למשוך 

שיציק בחריצים.

אני מניח שאי שם בנעורים, זה היה מאד באופנה

כנער שבעיקר הביט ולא עשה.

בקימורים של טייץ יש את כל המידע

זוכר איך לימדתי את עצמי

להביט היטב בקווים הבולטים

ככה יכולתי לדעת את גיזרת התחתון 

היו גם כאלו שהקשו, שויתרו לחלוטין על הבד הנוסף

ככה גם למדתי מושג חדש

CAMEL TOE

ככה מונח לעיני כל

למי שיודע להביט, גם בלי יותר מדי להציק

אך כשהמבט מרוכז

כשאת המרכז

המבוכה או ההשלמה

שלעיתים זה כל מה שאת כלפי גברים

מעלה סומק של קושי 

מראה כל כך מרהיב

אני חושב 

שאחת האמיתות הקשות ביותר בחיים.

זה שאנחנו לא מושלמים, גם לעולם לא ניהיה כאלה

תמיד יהיה פער,

בין מה שאנחנו רוצים להיות 

לבין מה שאנחנו לא.

עדיין

אתה

מסתובב בעולם בתחושה של כוונה, של עוצמה, מהות.

ברגע אחד המציאות משתנה ואתה אבוד.

לא אבוד כי אתה לא יודע את הדרך

אלא כי.. אתה כבר לא מאמין שתוכל לצלוח אותה ובוחר בקיצורים

יש סביבנו כל כך הרבה כוחות

מפוזרים בצורות שונות.

מילים

מעשים

עזרה מקצועית או רוחנית

חברים

משפחה

היכולת להיות לבד. לא בודד. עם המחשבות והתחושות

עדיין לדעת 

שעל אף שאתה לא מושלם. 

יש אנשים בעולם שרואים אותך שלם.

מקבלים את החלקים בך שאתה לא מתגאה בהם

להיות נאהב

היא תחושה שאין לתאר

בן או בת זוג קרובים שאוהבים

זה תחושה כו חזקה שלעיתים היא שוברת מבפנים.

שהפער בין מי שאנחנו רואים במראה

לבין האדם שנשקף בעיניים של אחרים. 

לא מסתכרן עם התחושות 

יש בי פחד, לאהוב ככה שוב

לתת לאדם אחר את העוצמה

לפרק אותי לרסיסים 

להוציא ממני את כל אנרגיית החיים.

הפחד הזה, שלא יאהבו אותי בחזרה

באותה עוצמה , שהיא חלק גדול ממני

היא תחושה איומה

מלווה באשמה גדולה

האשמה הזו מובילה למעשים,

כי בחיים צריך להיות פעילים

ככה מתוך העבר צצים שדים

רודפים אותנו בחיים , פוגעים בשיקול הדעת

הופכים אותנו למנוכרים.

הייתי רוצה לחיות בביטחון

ששום דבר לא יכול לשבור את האיזון

בין הגוף האנושי הזה והלב שפועם מבפנים.

לכן אני בוחר במילים

להביע חשש, לעורר תקווה, לשים רגש חשוף- לעיני כל העולם

להזכיר לי שזו זכות גדולה

לחיות. לא בניכור, לא בפחד, לא בעבר.

ההווה. 

הוא יצור קשה

כל מה שצריך לעשות,

פשוט.

אך הסיכון לעיתים

מפחיד

מה שווה את הסיכון?

עבורי התשובה ברורה וצלולה.

בוחר להרגיש, ללא תקנה.

לקלף את המגנים

להיות איתן מול השדים

לזכור שהרגעים הכי יפים של החיים

באים מתוך התמודדות

הליכה בשבילים לא מסומנים

שבדרך לשם, יש עוד המון קשיים

אבל הנוף.. ואוו.. בכל הצבעים.