העולם כבר לא פשוט

שונא את הימים הללו

שהעולם החיצון משתלט לך על המוח ואתה פשוט נבלע לתוך היום יום.

שונא, שאתה כל כך עייף מהמלחמות עם האנשים הקטנים

שאתה מותש בשביל האישה הכי חשובה בחיים שלך (מלבד אימא כמובן, שזו מלחמה מסוג אחר)

ואת, המדהימה שמלווה אותי.

מגלה את הצדדים הנוקשים והחדים באישיות שלי

ועדיין לא נרתעת.

עדיין פה

עם פתקים 

ומילים

ומעשים

תודה.

כל בוקר הייתי גומר

עכשיו כל בוקר אני מטריף את עצמי ולא גומר, בשבילך. 

כי צריך את המנה בערב ושהיא תיהיה גדולה.

אוהב לגמור בתוכך כל כך.

סדין סגול ומלא כתמים,

של אושר, צחוק וגם דברים לא 'טהורים'

למה שארצה להחליף אותך ולשטוף את הזיכרונות?

שאת לא לידי

ארצה להיכנס למיטה שמלאה בכל הטוב שקרה

ולחלום  לילה ולילה נוספים מלאי תשוקה

ואולי, אני פשוט לא רוצה להתעורר

כי לשם שינוי אני חי בחלום וחולם מציאות?

כי אתמול חייתי בחלום כל כך אמיתי שחשבתי שאני חולם שהתעוררתי.

הגיע הזמן להגיד את האמת.

אני משוייך לך.

יש ימים שאני תוהה. 

מה הם נקודות הציון בחיי

מלבד הדברים הבנאלים

לידה,

נשיקה ראשונה

זיקפה ראשונה

נו, מה ככה זה לא אצל כולם?...

איפה נוצר אורי

מתי הוא גדל בעוד שלב,

מתי נוצרה עוד טבעת בעץ החיים שלו.

לא מזמן, שאלו אותי. 

"אם היית יכול לחזור בזמן, לאן היית הולך בתחנות חייך?".

באופן מפתיע, חזרתי בזמן לגיל 14, חטיבה. אהבת קיץ שלא מימשתי. 

אהבה שדחיתי כי הייתי מאוהב בילדה הלא נכונה. 

חי בחלומות הקיץ של סרטים של אחרים. 

"ומה היית אומר לו, לאורי הזה של פעם"

זה קל:

''אל תפחד לרדוף אחרי מה שאתה רוצה,

סמוך על החושים שלך,

אל תבזבז זמן על מחשבות ,

סמוך עלי.. אני יודע איך זה לבזבז את הזמן על דברים שאתה לא יכול לשנות''

גם לכם יש רגעים שבהם הכל היה יכול לשנות את המהות שלכם/ן?

השלט היה שם

אדום על גבי לבן ואז נעלם

אני רואה אותה צועדת אלי.. צעדים קטנים, חיוך קטן.. איפוק גדול

הידיים מושטות לצדדים. 

ואני מוצא את עצמי מוקף

בניחוח אלוהי

מתקתק 

שיער מדגדג את פניי.

והיא שם, בשר ודם, עור וגידים. 

הולכים אל המכונה ואז אל כפתור המעלית

אני מביט לרגע ומוצא עצמי 

ברכות קטיפתית, לחות מהוססת ולשון מחוספסת

אני עוצם עיניים ומתמסר

בהרף עין, חולפים רגעים שלמים.

אני רוצה עוד , אני אומר לעצמי.

גנבה לי את המהלך, אומר הקול השני. 

'הבאתי לך תפוח'

ירוק , קטן, כמו הפעימה שהחסרתי,

מתענג על הנגיסה הראשונה, השניה, השלישית.. 

איזה אוטו .. איזה אוטו? 

שחור ? כתום? לבן? 

מה יקח אותי מכאן ולאן מועדות פני?

אני עייף?

אני נהנה?

אני מסוגל בכלל לחשוב?

מתיישב. 

גם היא

חיש מהר אנחנו כבר לא שם

אנחנו פה

כוון אותי

בדרך

לאן הולכים

החצר של אורי כמובן.. ספה, תה, ואוויר מושב. 

"טוב, אז תמצא מקום לקנות חלב"

שהמחשבות רצות וכלי הבית משתפים פעולה.

בית נקי אומר נפש נקייה?

רוח חדשה אומר הרפתקאה חדשה?

אני פוחד..

מכל הדברים הטובים שקורים לי.

מפחד..

ששוב.. הכל יעלם בבת אחת.. 

אנשים חכמים ממנו למדו.

'שאין לפחד מהפחד

שהפחד הוא המוות הקטן

עלי להתמודד מול פחדיי

לתת להם לעבור אותי '

ורק אז אחווה את העולם שבחוץ

(מי שמכיר את הציטוט, מקבל פרס מיוחד ממני)

הבית מלא ריחות חדשים

הבית מלא בך

הבית שלי מארח, 

אישה מבשלת במטבח שלי

עם הסכין שלי והקרש חיתוך שלי.. 

היא כל כך מושלמת עבורי

היא מכילה בתוכה את כל הפחדים שלי, ועדיין עומדת במקומה,

היא מדברת בשפה שלי, אני מהופנט מתנועות שפתייה ומהלך המילים שלה משרות עלי.

הריצפה נקייה, 

ושאריות מהשריון שלי לא מלכלכים אותה. 

הלב פועם בחוזקה

ואין שום דופק מטרה באופק

אני מפחד שאני מתמכר להיות ככה מולה

פשוט אורי, ללא כל הציניות, הרצינות, המילים היפות.

נבלע בתוך כל מה שהיא.

שם אני נמצא

ליבי פועם אלף פעימות בשניה

וקמתי עם שאלה

אני רוצה הכל אותו הדבר 

שוב

ושוב

ושוב

בבקשה , עוד מהחלום שחלמתי אתמול בלילה.

לרכב בעיר זרה 

על אוטובוס אדום

האצבע שלי מטיילת בתוך גוף הזיכרון. 

צבע ומסלול

מוח מתפוצץ אחד

ותפוח ירוק 

מעלה חיוך מושלם.