|
|
|
הבעיה איתי
זה שרק שאני ממש בתוך החוויה אני נזכר לחשוב עליה
כאילו..
אני פאקינג יוצא לחופש
וכל השבוע אני מתעסק בזוטות
כמו עובדים
כמו עבודה
כמו אוכל
כמו..
ומה לגבי החופשה שלי
מה לגבי ה'כיף' שלי?
מה לא מגיע לך להתפנק..
לא מגיע לך לצבוע את הנייד בכחול ולזרוק אותו למים הכחולים..
אחחח.. עוד כמה שעות ואני שם.
זה באמת כיף גדול להגיע מעוד יום עבודה שלא נגמר
ורק אחרי שאתה נכנס הבייתה
מתחיל הגשם
רק צריך מים חמים ואני מסודר.
זה לרצוח רימון
לפעמים אני חושב שאני הורס את הסדר ביקום
שטוב לי מאד
רע לכל כך הרבה אנשים שאני מכיר
זה כאילו..
שאני מתרכז רק בתחושות שלי,
כל הרע מתרכז כדי להגיד לי , נה! תבין כמה אתה רע...
כל כך הרבה אנרגיות זורמות בי עכשיו
אכזבה
התרגשות
פחד
וזימה
איזה בוקר נפלא.
אני רוצה אותך ורודה
ולבנה עם חגורה
אני רוצה אותך עירומה על ארבע
ולבושה עם רצועה
אני רוצה לתקן
את מה שאת חושבת ששבור
אני רוצה לעמוד בצד
שאת עפה כברבור
אני רוצה ללטף את השיער שעצוב
ולמשוך שאת הכי בלמטה שלך
אני רוצה שתפסיקי להחליט
ושהעולם יפסיק לנוע שהמבטים ננעלים.
אני רוצה לקלף אותך כמו בצל ולפעמים כמו אבטיח
להשאיר ממך מיץ אדום
ולאכול פלח פלח
הקיץ תם ואין אבטיחים
אבל השמש שבך
בוערת לי בפנים.
זה לא החיבור שיש לי בזין
ולא החיבור שבין הירכיים
זו שיחה בראשתיה
עם המון סימני שאלה
זה המון קסם
והמון תהיות
יכול להיות שביבזת את זמנך
ויכול להיות שעכשיו רק מתחיל יומך.
עצרת כי נגמר ואולי מתחיל
עצרת כי שבעת מבלי להניף סכין
עצרת כי הפחד זוחל
וחשוך בחוץ
עצרת כי לא הייתי
שהכי היה חשוב.
חותם את החופשה בחו"ל במחשבות
קרן שמש שכזו
לפעמים
כל תשומת הלב
עוצרת אותך מלחשוב
שאולי
אני לא רוצה את
כל
תשומת הלב הזו
אולי
עדיף להישאר אנונימי
ואז
אני
נזכר
שמי לא מכיל
לא מוכל
ומי שלא מוביל
לא יכול להתלונן שעושים דברים
שהוא לא אוהב.
יש הרבה קסם בלהיות לבד
אבל הקסם הגדול יותר
הוא להיות נאהב,
במיטה
בלילות החמים או הקרים
של
סיפור אהבה חדש.
זאב בודד בחלל של חברות
מחפש את השונה
ונמנע מהסואן.
אולי לא המתכון הטוב ביותר בחוץ לארץ.
מגלה שאני נהנה להביט למעלה ולמטה
פנימה והחוצה
אבל לעיתים רוצה בחברה
במשחק של היכרות
כמה חבל שאני לא מדבר בשפה המקומית
הנשים פה עם רגלים שלא נגמרות
לעיתים גבוהות ממני בראש, בלי עקבים.
היופי זר
והשאלות צצות
מה
כמה
למה
החיים פה נינוחים
אולי איפה שהכי שקט
יש הכי הרבה רעש
אצלי או אצלם?
את מוטחת על המיטה מעוצמת הסטירה
השימלה מופשלת מעט מעלה.. חושפת את הקצה התחרתי בגרביונים השחורים שאמרתי לך ללבוש.
"אל תקראי לי כי ככה"
המומה, האיפור נמרח לך מסביב לעיניים. היד שלך נשלחת באופן לא מודע למקום הפועם.
"אבל, אתה המאסטר שלי"
אני יורד לגובה שלך, מביט עמוק לתוך העיניים הירוקות שלך, את משפילה מבט.
"יש מילים יפות לתאר אותי, והמילה הזו לא אחת מהם"
הדמעות שלך מתחילות לרדת, את מתחילה להבין שאיכזבת אותי. בפעם הראשונה מאז התחלנו להכיר.
"תסתובבי, תקברי את הפנים היפות שלך עמוק בתוך הכרית, אני ארחיב את אוצר המילים שלך ברגע זה"
את מסתובבת לאט, לא יודעת איפה להיות ומחכה להוראות שלי.
אני ממתין בשקט.
לא אומר מילה, יודע שכל דקה בלי שהקול שלי יושב לך בתוך הראש היא דקה של ייסורים.
אני ממשיך בשתיקה שלי, מפסק בכוח את הרגליים שלך עם הרגל שלי, בועט בשוקיים כדי שתיהיה מפוסקת.
השימלה עדיין לא מכסה הרבה מהישבן שלך.. שעדיין נשארו בו סימנים מהחבטות האחרונות שחווית ממני.
הידיים שלך עדיין נוגעות במקום הכואב בפנים. אני שומע אותך מתיפכת. נושמת נשימות קטנות ורדודות.
לאט לאט את מסובבת את הראש לכיווני,
"פנים עמוק בתוך הכרית, אם יש לך מילות התנצלות תדברי איתה כי אני לא מקשיב"
קשה לך, ואת תופסת את הכרית הלבנה בשתי ידיים וטומנת את הפנים שלך עמוק בתוכה,
אני רואה שאת מחזיקה אותה חזק כי הידיים שלך מלבינות.
" תרימי את השמלה"
מבצעת
"ידיים לצדדים"
קשה לך, אבל בסוף את מצליחה להיכנס למצב שאני רוצה שתיהיה.
ראש בכרית, שסופגת את הדמעות שלך ואת כל המילים שאת ממלמלת לעצמך , מפחד, מהתרגשות, מכעס עצמי.
כל המילים שאני לא רוצה לשמוע עכשיו.
"את הולכת להיענש עכשיו.
במהלך העונש את הולכת לחשוב על שמות עבורי, שאינם בנאלים ואינפטנלים כמו המילה 'מאסטר', שהצריבה תתחיל להיות בלתי נסבלת את הולכת לצעוק אותם לתוך הכרית ועד שאני לא איהיה מרוצה מהתשובה שלך אני לא אפסיק".
המילים שלי מצליפות בך עכשיו, אני רואה שהפסקת לנשום, שהעיניים מתרוצצות בחורים שלהן ושאת בפאניקה.
המראה שלך, מפוסקת וחשופה.. סימנים כחולים מעטרים את הישבן והירכיים שלך, השיער שלך רוטט מהבכי השקט לתוך הכרית והאצבעות בידיים מנסות בכוח לאחוז בטיפה כבוד עצמי שיש לך.
אני יודע שאת לא מצליחה לחשוב והמילה היחידה שמהדהדת לך בראש זה 'מאסטר' .
את בפאניקה כי את לא מסוגלת לחשוב ויותר מכל , המועקה משתלטת לך על הגרון.
היד שלי נוחתת בהפתעה מוחלטת עלייך.
"איי"
קטן ומובהל נפלט ממך.
בספאנקים הבאים את כבר מתחילה להשתחרר.
הריאות צועקות לחמצן והגוף מתחיל לשחרר אדרלנין .
אני ממשיך להצליף בך עם כף ידי הפתוחה.
ימין ושמאל, נכנס לתוך קצב.. מתחיל להריח את הזיעה שלך ועוד ניחוחות נספגים אל הסדין המתוח.
אחרי הספאנק השלושים את מתחילה להתכווץ שוב,
כל מכה שנוחתת לך על הישבן , את מתכווצת.
"בבקשה מא.. בבק..שה לא עוד" את מגמגמת.
אחרי עוד כמה דקות את ממש לא מצליחה להישאר בשקט על המזרן ומתחילה לזוז.
יודעת שזה עוד יותר מכעיס אותי.
"חשבי על מה שאמרתי לך"
"אני רוצה לשמוע מה יש לשפחה הקטנה שלי להגיד ורק אם היא תשתמש במילים הנכונות לתאר אותי אני באמת אקשיב, עד אז, תשארי מפוסקת וחרמנית וכואבת"
מסיים את המשפט ויוצא מהחדר.
לוקח לי כמה רגעים להבין שאת כבר לא בחדר.
את מתחילה להרגיש את הגוף שלי חזרה והמחשבות מתחילות לעבור שוב בין האוזניים.
'מה עוד אוכל לקרוא לו, ככה אני מרגישה.. שהוא שולט בכל האיברים שלי.. שהוא מנגן עלי כמו כנר מומחה, אולי אראה לו מומחה? לא.. הוא עוד יותר יכעס. אולי אקרא לא המנגן! לא .. זה יותר דבילי ממאסטר.
מה אני עושה ...
מה אני עושה..
"אהוב? אלאדין? גניי? ירון , שמוליק אורן? המרצה? הפרופסור? ד"ר?"
הרעשים שאני שומעת פתאום , לעיסה של תפוח עסיסי , מחזירים אותי למציאות שוב.
אני פתאום קולטת שאתה יושב מאחוריי משועשע ושהיית שם כל הזמן הזה.
אני קולטת כמה פשוט הכל.
כמה אני שלך.
ההבנה הזו מרפה אותי.
ואז מגיעה ההצלפה הראשונה ואני לא מצליחה לנשום.
ההצלפות שניתזות על ישבנך אינם מכף ידי.
זה כאב ממוקד וצורב
אני יודע את הגבול הקשיח שלך וכיוון שאת לא רואה את ישר חוששת ממנו.
אני לא נותן לך לחשוב
ונותן לחוט הזה להתלפלף סביב הירכיים שלך.
יודע שלעבודה השבוע את תלכי עם שמלות ארוכות ובהפסקות את תלטפי את הסימנים הללו בלי סוף.
השבוע אני מסמן אותך
והתחושה הנעימה שמתפשטת לך בגוף , התמוססות לתוך הכאב, הספייס שמשתלט.
התחושות נעימות, אבל הכאב בלתי נסבל.
הישבן שלך זז מצד לצד והכרית כבר רטובה מהרוק והדמעות שלך
את מתחילה להתחנן שאפסיק..
זורקת שמות מוזרים כמו: ד"ר וכנר, נדמה לי שגם שמעתי המנגן בחליל...
אני מתאפק שלא לצחוק..
ובחמש האחרונות
"לא!"
"די!"
"מספיק!"
"אני לא יכולה יותר! "
"אורי!!!!!!"
שקט.
כל הגוף שלך זועק כאב.
כל זקיקי הכאב בגוף שלך דולקים,
הכוס והמוח שלך פועמים,
הלב שלך נשמע כמו תוף ענק בתוך החזה שלך.
אני זורק את הכל ברעש גדול ואוסף אותך לזרועותיי.
את מותשת לחלוטין, בובה חסרת אנרגיות וחמצן בזרועותיי.
אני מגלה את הפנים שלך מחדש, מבין הדמעות האיפור והשיער שמסתיר.
אני מלטף את הפנים שלך
הידיים שלי חמות ונעימות
את לא מצליחה להסתכל עלי
אבל את מתחילה להתפשל בתוכי
שאת סוף סוף פוקחת את העיניים אני רואה בהם כעס ובלבול אבל אני רואה בהם צורך.
את נתקלת במבט שלי, מבט אוהב, מבט גאה, מבט מסופק.
"את רואה" אני אומר "בסוף הצלחת "
-"מה.. לא אמרתי שום דבר טוב.. הכל היה מפגרת וילדותי"
אני מחייך
"אורי", מלטף את פנייך, "אמרת אורי"
אני מחבק אותך ולוחש לעצמי
פשוט אורי.
