איך מפרקים שיחה של שנים
באמצעות גילוי של קיום של שקרים
שקר=אי אמירת אמת.
משנה הסיבה מדוע שיקרה?
אם יש סיבה הגיונית
האם השקר מאבד את ערכו?
אם אני נתקל בנפש שאינה סגורה על עצמה
האם בשיח יש חוסר אמת או שהאמת לא התגלתה עדיין?
הייתי רוצה להאמין שדיברה אמת
אך אין בי את האמונה הזו
לנוכח שתיקה מתמשכת
נמנעת מעימותים
התמכרות לנעים
למה לא יכולת פשוט להגיד
לשכב לידי שנים על שנים
בלי להגיד את המהות שבוערת לך בפנים.
כאב,
שהרגשתי שנקרעתי מעולמי
מהנוחות שלי
מהנחמה של אהבה
ללא מילים אמיתיות
עוד קיים בעולם?
בו אני לא מוצא את מקומי
תלוש
עם שתי רגליים על הקרקע
צועד בשביל ברגליים רועדות
אך יציבות
כל צעד נוכח ונרשם
כל מחשבה עולה ונספגת בנייר
לראות את עצמי כך
מייאש, מכאיב, מתיש?
אולי זו תקופה שעלי לעבור
שאין בי עוגנים
נפשי נעה עם כל משב רוח רגעי
מחפש
נקודה להישען
עוגן להתקעקע
בידיעה שאי אפשר לסמוך
על אף אחד פרט לעצמך.
לא רוצה להאמין באמיתות הללו
ממשיך את המסע
הרגליים לא ירעדו לעד
אמצא מקום עגינה
לספינתי הנודדת
בים המחשבות
עם רוחות של אמון
שימלאו את מפרשי בתנועה לכיוונים הנכונים עבורי.