העולם כבר לא פשוט

ארבעה תחנות היו לי היום.

כל אחת , עבור חלק אחר של הנשמה.

ראשונה הייתה עבור העתיד הקרוב,

עיסוקי היום יום.

שנייה הייתה לסגור הבטחה

לתת חיבוק , אפשר גם חצי נשיקה

נפש שתורמת לי את הפרשנות הנסתרת

של דרכי הלב והנפש.

שלישית , יחידה ומיוחדת.

כל מפגש , חלילה לא דייט, הוא מחול קסם 

של מילים

של רצונות

של עזות מצח ומעל הכל

רצון לסמן לרגע קל

זיכרון חדש ומיוחד

רביעי, הגבר היחידי

שהפך השנה לניצב חשוב .

של מחשבות והבנות,

של להכיר במציאות הקשה,

לחבוט בכל הקלישאות ,

להיות אוזן קשבת,

גם לעוץ עצה.

בעיקר להיות זמין 

לכל גחמה.

השמיים התחילו כחולים 

ליוו אותי רגעי שמש

עם נגיעות של אפור עננים

הביא איתו , רוחות וצמרמורות של עקשנים.

גם גשם ביקר, את שמשת המכונית. 

הרטיב את הכביש, הסתיר את הפנסים.

סתם יום רביעי 

תאריך לא חשוב

שמוצה עד תום 

שיש לך את החופש לעשות כל מה שתחפץ

בחברה, גם לבד

בעיקר עם מוזיקה טובה.

מחשבות , רעיונות,

כל מיני קפיצות

מנקודה לנקודה

ממסקנה לתהייה 

לפעמים אני מתגעגע לתשומת הלב של העצב שלי בבקרים .

שכתבתי פה את הכאב שלי ודיממתי מילים.

אותם נשמות תועות שנתקלו במילים שלי 

קיבלתי פה המון כוחות מאנשים , מנשים , מזרים מוחלטים.

בהתחלה חשבתי שזה איזה שהוא ניצוץ של תקווה 

עכשיו אני מבין שזו הייתה הזדהות עם מילה

עצב

כמה הוא רווי בנו. נשמות תועות.

כמה קושי יש בחיים שבחרנו להיות.

הבלוג, הבלוגים , המילים והפסיקים.

בכולם יש המון כוונה. הכוונה. נקודה למחשבה.

לא חושב שיש עוד הרבה מקומות

בהם ניתן לקרוא רגשות בצורה

כו כנה,, כו לירית , כו מופתית.

כותבים פה רגשות טהורים. כאב אמיתי. תהומות עמוקות ושמיים מלאי חלומות

מעבר לחשיפה המוחלטת.

יש חופש בלהניח מילים על המסך

שחור על גבי לבן

אי אפשר לברוח מהתחושות שמפלחות את הלב, בית החזה. 

חורצות בכולנו , סימנים עמוקים.

מזכירות לנו, המילים, בשביל מה אנחנו בעצם חיים.

לא אכתוב פה על מניעים רדודים.

על תמונות, על צומי, על גיפ'ים עמומים.

השפה העברית, על חסרונותיה.

עדיין שופעת יופי ואוצרות.

שרבים כל כך שוכחים לגלות.

גיליתי פה שירת יחידים ושירת רבים

גיליתי פה ציטוטים לטקסטים עלומים.

יש פה עומק

יש פה צרכים

יש פה גופים יפים

גם יש פה מוחות חריפים.

ככל שהתקדמתי עם השנים

גיליתי שהפיזי והרגשי כלל לא דומים

עכשיו הצמא הופיע לרמה הגבוהה ביותר ,

אני מחפש לגמוע את האגם אשר טומן בו

את השלל העמוק .

צלילה כזו למקומות עמוקים בעולם הרגש

אינה באה לרבים בטוב

השטחי, המיני, הצורך הבסיסי

אחרי שמילאתי את כל הריבועים

חפץ אני לגשת לשחות במים העמוקים 

ראיתי כל מיני סוגי כנות בחיים

יש שמסתכלים על הכוס המלאה
יש שמסננים את הטוב

ומתרכזים ברע

יש שמצלמים מזוויות מחמיאות
ויש שחושבים שלא מגיע להם טוב

יש שמשתנים לפי צורך

יש גם כאלה שמאמינים שהמילה שלהם זה הכל בחיים
ויש שמסתתרים מאחורי מילים וסיסמאות שלא אומרות דבר אבל נשמעות נפלא

יש שאומרים אמת ואי אפשר שלא להתרשם
אותם אנשים שלא מציגים מצג שווא
הם האנשים שאני קורא וסופג את המחשבה , במילים וברגשות החשופים להצצה

הסיבה שאני אוהב כאב
כי שם אין מסכות
אין טוב בלי רע
אין שלם בלי לא מושלם

כאב היא כנות שלא נאמרת
הספיגה של הכאב עבור מטרה עלומה

גילוי עצמי בתוך מסכת תחושות

שנועדה לדבר אחד
לתקשר צורך

בתקשורת הכי כנה

כואב לך כי רציתי אותך במקום מסוים
במקום שהגוף והצורך נפגשים בנקודה
שממנה לא תצאי יפה או מושלמת או שתברחי מתחת למסכה

הכי נורא זה השקר
שאתה מספר לעצמך
שאת הכאב מהדרך מישהו אחר יסחוב במקומך
שהיא מתמסרת לכל הברה ממי שאתה
אני לא יכול להיות אדיש לתמורה של קנבס נפלא.

הטבע,

הוא הדימוי המושלם

לכמה בכל חלק בנו

אנחנו מכירים בעובדה

יש בנו חלקים יפים ומושכים

ויש גם מקומות שנובלים

יש שעות ביום שאנחנו פורחים

ושעות אחרות אנחנו סגורים.

להיות שלם זה להיות הכי מושלם

שאתה יכול באותו פרק זמן

לקבל את הטעויות והחבלות

שהפכו אותך למי שאתה.

אהבה זה להכיר את השלם

ולדעת שככה זה

גם אם תשקה ותטפל

אין ערובה להצלחה 

כי גם לפרח שגידלת יש

רצונות משלה.