העולם כבר לא פשוט

אני מביט במילים

בפסיקים ובנקודות המפוזרות

תוהה אם יש בי עוד חלל למלא

בדברי שירה או הלל

לחיים הללו שמקיפים

נאבקים בכל כך הרבה מכשולים.

אני מביט מהחלון

סביבה כזו, עירונית

מכוניות ורמזורים.

אנשים ממהרים. 

בטח מחכים להם, שם בבית.

הבטן אומרת את שלה

צריך גם להשביע את הגוף

לתת בו את מנת המזון הדרוש

לעזוב את נוחות המקלדת

לפתוח את הדלת

לתת לרוח להניע תלתלים

לתת מקום ליצרים האפלים

מה עם הלב

האם הוא מוכן?

האם התאחה מספיק

להתמודד עם פעימות העתיד

האם אוכל לפתח 

רגש אהבה? 

האם אסמוך עליה

שתדע איזה אוצר

הנחתי על שפת הדלת 

שעליו היא שומרת

רק כשאתה מאבד משהו 

אתה מבין כמה זיכרונות יש בך של אותו הדבר

בין אם זה חבר, בת זוג או חבר משפחה

מקל ההליכה של אימא

קיפול החולצה בצורה יפה

סידור הספרים בספרייה

תנוחה מסויימת במיטה

חצי בית ארוז באוטו לטיול

שיר שהתנגן ברגע קסום

היעדר נוכחות בחלל ילדות 

משפטים שנהגו בהיסח הדעת

פינה של מדרכה לנשיקה חטופה

היכן , בדיוק, הרגשתי קצה של אישה

אומרים שריח זה מעורר

זיכרון הכי חזק

בעוד אני זוכר תמונות 

פריימים של חוויות 

עוצם עיניים ורואה סרט בראש

יש גם נקודות 

בזיכרון

שהגישה אליהן טומנת בחובה

תחושה פחות טובה

אך מכל הזיכרונות

החוויות

הסערות 

אלה הן אבני הבניין

שאותי מרכיבות. 

ימי שישי המבוזבזים 

כמה ימי שישי כבר בזבזתי ולא ניצלתי

אחרי כל השנים בהן היום הזה היה מיותר ועבדתי בו. 

עכשיו אני מוצא שזה שהוא פנוי לי

הוא לא מנוצל,

זה זמני כמובן 

יש ימי שישי שמנוצלים כראוי.

מעולם לא הבנתי איזה הנאה יש בשישי

לשבת ולשתות קפה באיזה קניון עבש

בקרית אונו או במרכז המסחרי של מזכרת בתיה

ותגאלו אותי מיסוריי אם תראו אותי יושב באיזה מקום פלצני בתל אביב. רק המחשבה על להיכנס לעיר הזו שאנשים ערים מעורר בי רצון לברוח להרים.

איזה מזל שעגלות קפה באמצע מרבד של נוף לא עירוני . 

צצות

עם בואו של האביב

ככה חיבתי לאי שתייה של קפה

לבוש לא פורמלי 

רצון לפרוע את שיערך (גם להסיט עלה סורר) 

לא מתנגש עם הצורך הבלתי מוסבר שלך לקפאין 

(צורך שהרבה חולקים)

ככה שנינו מחייכים

אני למראה ריצוד השמש בעינייך

ואת לאפשרות לנרמל את היותך לרגליי.

כשאמצא פרח קטן להניח בשיערך

הסומק יתפשט

כי שישי בבוקר בחברה

הוא המהות של הסוף שבוע.

כוס קרח

מה לה ולמעשה

דינה לקרר

משקה

אך מדוע כשאני מביט בכוס קרח

דמיוני מפליג

לקור שפושט בך

באיזורים רגישים

פטמות יקבלו יחס מלא

קוביה לכל פיטמה

דינה להשאיר כתם של תחושה

כי בסוף הקור יכבוש 

קצוות חדים על בד לח מספיק

כמה תחזיקי שאשפוך את המים הקרים 

על בטן זועקת  קרני השמש, משזפת

אצבע או קרח

ילטפו שפתיים רעבות 

אולי קצת דואבות

כי תשוקתך אלי

תמיס כל סלע קר

שיעמוד בדרכך

לשדוד את אוצרותיי

החבויים בפנים

ב...

שוכב כאן במיטה במלון

חושב על השתקפויות בזגוגיות 

כל המקומות שאוכל להביט בך

שאת באקסטזה שלך

בין אם אדביק אותך

לזגוגית המקלחת

אבחש בך

בעודך ממלמלת

משפריצה עצמך

על רצפה מבריקה

קורסת לתוך שלולית 

יצירה רוטטת

מחוללת

אולי 

כשהכל מחשיך

את הראש אדפוק בזגוגיות החלון

אנחותייך ייתגבשו 

אדים , הדים

אולי גם שכנים מציצנים 

אולי

אפשיט אותך מול מראה

אחרי שצעצוע רטט בתוכך 

ארוחה שלמה 

מספר מנות

כמה אנחות נסתרות

מביכות 

אצפה בך נבוכה 

מיישרת מבט 

אל גוף חלבי

גשמי

תחת ידי.

למה קשה לי להיות אופטימי.

להביט לשמיים ולראות עתיד

תוכניות , הופעות, אירועים ומצוות .

רוצה כבר לפתוח ת'אוהל 

לשטוף את העיניים בטבע , כזה טבעי.

לא אנושי. 

להביט באש בוערת ולתהות בפילוסופיות הגדולות 

גם הקטנות , שמקיפות .

לעסוק בהישרדות קיומית רב ממדית 

לא בזוטות 

ליצור מציאות בתוך מציאות . 

כי המציאות הזו לא הולכת להשתנות .

לפחות הים והגלים , עוד רגע ויהיו זמינים 

אומרים שהחיים זורקים אותך למצבים, גם קשים, עם היכולת להתמודד איתם.

האם זה אומר שאחינו ללאום. אי שם בשנות ה40 של המאה ה20. היו מחושלים מאיתנו בדרכי החיים?

אנחנו ,שזעקות המתים לא הניעו אותנו להחלפה של תפיסה.

שהאזעקות והטילים הופנו אלינו

הפנינו אצבעות לכל האשמים והאשמות.

האם זו הייתה דרכם של יהודי גרמניה ופולין

האם הם הצביעו על אנשים או אלוהים. כמקור לכל הצרות שבאו עליהם

או שבאמת הלכו צאן לטבח כגברים חלולים, נשים מרצות וילדים תמימים.

השנים חולפות מאז הזוועה שעצרה את סיבוב הכדור והביאה גברים אמיצים ונשים מדהימות

לשבור את כל המוסכמות.

לשכנים להפוך לחסידי אומות לדורי דורות

חיילים פשוטים , עם כוח, למפלצות חסרות מח.

הייתכן כלל, שבגזע האירי יש את כל הסאדיסטים.

כמו שהכלוב הפך עם השנים , לכר דשא לזאבים וציידים.

השנים חולפות,

היום אנחנו נאורים יותר

משכילים יותר

חושבים יותר?

או שמה שמוקרן במסך הקטן הוא כל העולם.

כנראה שמשהו השתבש

כי אנחנו מקבלים המון אסונות

אך עדיין לא הבראנו מספיק

ליצור עולמות.

שקיעת השמש

לא עצרה שקיעת מילים

שנאמרו בטון כזה

בטוח או בחיוך

ביישנות של תעוזה

סקרנות שמציצה

 אולי יש משהו מכוער

שמסתתר בין המילים

אני מבזבז את זמני

במחשבות מסורבלות

שם בחוץ

הלבלוב פושט בכול

פריחה אדומה, צהובה

אולי סגלגלה

מרפרפת לי בפינה

העין מסרבת להתקבע

ריחות מופשטים

ענני המכחול מרחפים

משהו בטבע מבעבע

או, אולי זה אני.

אביב יקר

מה התכנון שלך עבורי.

הבטחתי לעצמי 

שפרפר יופיע מול עיניי

אביט בו עד שיעלם מן העין 

כי את האביב הזה לא ארצה לפספס.

שאלתי אתמול במה השקיעה שלי שונה משלך?

האם אפשר להביט באותו הדבר ולראות משהו אחר לחלוטין?

אולי ככה יודעים, שפוגשים את האחת שרואה 

או שיודעת מה מושך , מיוחד וחד פעמי,

כי בטבע אין שני.

להביט בזוג כלבים משחקים

להרים מבט לרקע הכחול

להתחמם בשמש ולהעיף זבובים

להתענג על מילים ומחשבות אחרים

להביט בפרחים, לגזום חלקים מתים

למתוח מלוא המתיחה, לנסות לשחרר את הלא נודע

להתענג על שקט של שבת

חום ישיר שמיד יורגש

כמו סטירה , כמו טפיחה, כמו צביטה, כמו נשיקה

שזורקת למערבולת חושית חסרת תקנה