שליטה כדרך חיים

כי ישנו עולם של שקר

אנשים מחייכים כדי להסתיר את העצב

כועסים כדי להסתיר את הפחד

מחייכים כדי לחפות על מבוכה

צוחקים כדי לא לבכות בקול

אוהבים כדי לא להיות לבד

אז למה ? למה ?

למה אנחנו צריכים להמשיך עם אותם הרגלים נואשים, אותם התנהגויות מוזרות שמחפות על רגשות נורמליים ???

מישהו יכול להסביר.

נכתב בשעת סערת רגשות !

כשאני מגיע לדירה המחשבות משתלטות עלי

או אז אני כמה למישהי שתוכל להיות שם בשבילי ולהסיח את דעתי, ואני, להסיח ממנה את דעתה. לתמיד.

היום לראשונה הבנתי שמאז שהייתי עם דפנה זכרה לברכה לא היתה לי שום נשלטת

והבנתי שצריך להמשיך הלאה

עדכנתי את הפרופיל שלי

ופרסמתי מודעה חדשה מכאן רק הגורל יקבע לאן אני הולך...

מאז שהתבשרתי על פטירתה של דפנה [הנשלטת שלי לשעבר], ועדיין יש בי כאב עמוק כל כך, כאב שלא עובר בשום דרך, ואני כבר שבוע שלם מסתובב עם רצון חזק לפרק על מישהי את כל הכאב שלי, להוציא עליה את התסכול המצצטבר על העולם שלוקח דוקא את הטובים ביותר.  

ובכל פעם שאני מדמיין את עצמי עושה את זה, נותן סטירות, ומםליק, ומצליף, אני מדמיין את זה קורה עם דפנה...  

והכאב רק מתגבר והולך.

מישהי שרוצה סשן כאב פרוע ?

לפחות יש את הפלטפורמה הזאת שבה אפשר לפרוק בלי להישפט.

תודה לכם חברים.

היום לפני שבוע

נפטרה דפנה. שהיתה נשלטת שלי במשך מעל שנה.

ה  ל  ם !!!!

למרות שידענו שזה יבא. [זאת היתה הסיבה שיחסינו הפסיקו, כי זה מה שהיא רצתה]

הלם !!!!!!!!

הלב נשרףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

לא יודע איך להתמודד עם זה.

עזרה.....

זה לא רצון. זה צורך.

ומי שלא מבין את זה, אי אפשר להסביר לו את זה.

בדיוק כמו הרצון לשלוט או הרצון להישלט...

רק אנשים שבאמת שייכים לכלוב יבינו את המשמעות של זה...

קמתי בצהריים אם רצון עז להכאיב למישהי.

מישהי שתאהב את זה. מישהי שזה ירגש אותה ויגרום לה להרטיב...

סורי על הישירות 

ואני שוב לבד

חחח

בערך כחודש אחרי שפגשתי את דפנה [הנשלטת שלי לשעבר], היא התחננה שאבוא אליה הביתה ללילה אחד. אחרי המון תחנונים והפצרות, הסכמתי. כמובן, עם הרבה תנאים ודרישות, ועם המון דברים שביקשתי. אבל בסוף הגעתי.

אבל...

כשנכנסתי לדירה שלה [דירה יפהפיה בשכונת יוקרה במרכז הארץ] שמעתי נביחות של כלב. בדיעבד התברר שזו כלבה. לוקה שמה.

"אני חרדי, אמרתי לדפנה. גדלתי בבני ברק, עיר שאחוז הכלבים בה שואף לאפס. בעצם, אפס. אני פוחד מכלבים. מאז ומתמיד אני פוחד". כך סיימתי והבטתי לה עמוק בעיניים.

"אז מה נעשה" היא שאלה תוך כדי שהיא מורידה את העיניים.

"תעשי מה שאת רוצה, אבל אני לא מרגיש בנוח להיות בדירה עם כלב"

"אני לא רוצה לעשות מה שאני רוצה, היא אמרה, אני רוצה לעשות את מה שאתה רוצה" ואז היא כבר ירדה על הברכיים ונצמדה לרגל שלי כמו כלבלב מוכה.

"את בטוחה" שאלתי אותה.

"כן אדוני" היא אמרה בהחלטיות.

"את בטוחה" שאלתי שוב.

"כן אדוני" היא צעקה כבר.

"אני רוצה שתזרקי את הכלבה מהבית ותמסרי אותה לאימוץ אצל מישהו שאת מכירה"

"מההההה ? בבקשה אדוני, רק לא זה" היא התחננה לפני.

"אמרת שאת בטוחה"

"אני לא יכולה אדוני" היא כבר ממש בכתה, "הכלבה הזאת היא החיים שלי אדוני בבקשה"

הלב שלי נמס. אהבתי אותה באותו רגע כמו שלא אהבתי כלום בחיים שלי עד אז. אבל לא יכלתי לוותר לה. היא ידעה למה היא נכנסת.

"אני הולך לבית שלי כרגע". אמרתי. "תחשבי על זה, תחשבי מה יותר חשוב לך, האדון או הכלבה". אמרתי, ארזתי את הדברים שלי, ויצאתי מהבית שלה. הערב נהרס. רשמית.

למחרת בצהריים, אני מקבל שיחת טלפון ממנה. "הלו" אני אומר. "אדון" היא בוכה, "עשיתי את זה. מסרתי אותו לאימוץ. אצל אחותי. קשה לי לסלוח לך על זה אדוני, אבל אם הבחירה היא בינך לבין לוקה", היא מתנשפת במהירות "אני אבחר בך אדוני. בכל פעם מחדש".

"אני אגיע היום אלייך הביתה. תתכונני ילדה טובה". אמרתי וניתקתי את השיחה.

הרגשתי זוועה. הרגשתי האיש הכי נורא בעולם. לקחת ממנה דבר שהיא כל כך אוהבת, זה מעשה שפל. אין בזה שום אקט של שליטה, זהו מעשה אנוכי ואגואיזם טהור. הסתובבתי בהרגשה מגעילה כל היום. כאילו דבוק אלי ענן רדיואקטיבי שאני חייב להוריד מעלי. התלבטתי והתלבטתי, עד שהגעתי להחלטה.

שלחתי לדפנה הודעה, והנה ההודעה המקורית ששלחתי:

דפנה יקירתי

למרות שאחרי כזאת הקרבה מגיע לך [הרבה יותר ממגיע] שאבוא אלייך היום כמו שהבטחתי, אך לצערי לא אוכל לבא היום.

אני אוהב להיות איתך, ואין דבר שהייתי רוצה לעשות יותר מלבא אלייך ברגעים אלו ממש.

את אשה יפהפיה מקסימה וחכמה.

את נשלטת אמיתית ומסורה.

לצערי הרב ואני באמת מצטער, צץ משהו שיעסיק אותי בימים הקרובים.

זה יכול לקחת יום או יומיים או אפילו קצת יותר.

הגיוני שלא אוכל לענות גם לטלפונים.

חכי לי ואני מבטיח שאחזור כמה שיותר מהר

[קטע שצונזר בשל צנעת הפרט]

אוהב. האדון.

עשיתי חיפוש איטנסיבי , עד שהצלחתי ליצור קששר עם אחותה. כי זאת היתה ההבנה שהגעתי אליה. אם דפנה, שהכלבה הזאת היתה חצי מהחיים שלה, עזבה אותה בשבילי. המעט שאוכל לעשות, זה לנסות להתגבר על הפוביה שלי, בשבילה. או יותר נכון בשבילי, בשביל שלא אהפוך לבן אדם אגואיסט חסר תקנה...

הבעיה היחידה שהיתה לי, איך למען השם אני מסביר לאחותה את מה שאני רוצה לעשות. אבל לשמחתי זה נחסך לי. אחותה, שגם ככה לא הבינה מה קרה שדפנה מוותרת על "לוקה שלה", הבינה שיש משהו שמסתתר מאחורי האימוץ המוזר הזה, ושיתפה פעולה. כל אותם צהריים וערב ישבתי בביתה של האחות, וניסיתי להתגבר על הפחד שלי ובמקביל לרכוש את אהדתה של לוקה, שמשום מה לא בדיוק חיבבה אותי. מה שלא עזר הרבה לפחד שלי...  אבל בסוף אותו יום הצלחתי להתיידד עם לוקה, וברשותה של האחות לקחתי אותה לביתי.

שלחתי לדפנה הודעה שאסור לה לדבר עם אחותה או להיפגש איתה עד להודעה חדשה. כדי שלא תגלה שלוקה לא אצלה. "כן אדוני" זה היה כל מה שקיבלתי חזרה.

במשך יומיים הייתי עם לוקה בבית שלי, שיחקתי איתה, קניתי לה אוכל, הוצאתי אותה לסיבוב,עד שהתרגלתי אליה. פתאום הבנתי שאני כבר לא מפחד ממנה. הייתי בהלם. לא האמנתי לעצמי. והדבר המוזר הוא, שמכלבים אחרים עדיין נשארה לי רתיעה. לכל כלב חוץ מלוקה. [עד היום דרך אגב]

מיד כשהבנתי שאני לא מפחד מלוקה, שלחתי לדפנה הודעה: דפנה שלי. אגיע היום ב21:00 בערב תהיי מוכנה. "כן אדוני" קיבלתי חזרה.

התארגנתי. ארגנתי את לוקה. הזמנתי מונית ויצאתי לכיוון הבית של דפנה. 5 דקות לפני שהגענו לבית שלה, שלחתי לה שתרד למטה לחכות לי.

הגענו.

פתחתי את הדלת של המונית.

ונתתי ללוקה לרוץ לאמא שלה. השפחה שלי.

אני אשאיר לדמיון שלכם לתאר את ה התרגשות והכרת התודה של דפנה. אבל מאז הקשר עלה שלב.

נזכרתי בזה היום כשהלכתי ברחוב וראיתי כלבה יפהפיה שהיתה מאוד דומה ללוקה.

געגועיייייייים....... לדפנה. וגם ללוקה.........

נ.ב.

אני מאוד אוהב לשוחח עם אנשים. אז אם בא לכם וזורם לכם, אשמח לצ'וטט איתכם.

יש פה מישהו לשוחח ?