אני מביט בין הלחיים שמתהדרות בסימני הצלפה דקים, ארוכים, אדמדמים ובולטים מיל מפלס העור שלא טעם הצלפה. מוקסם לראות אותי שוקע לאט בעומק הנקב ההדוק.
מושך מבט לאורך עצמות השדרה, שמבחין בדריכות שבה את נושמת עם כל תנועה שמעמיקה. מחפשת מתי זה עוצר.
השיער.
אני מתכופף מעט לפנים. אוחז ביד אחת, קרוב לשורשים,יד שניה אוחזת בחבל שמקיף את מותניך והאגן מתחיל להסתער כשאת סוף סוף מתרגלת ללחץ ומקבלת אותי רחבה ורפויה. את מחרחרת בעונג מבעד לחגורה שהתחננת שאתקין על פניך, ואני כמעט יכול לשמוע את הרוק מטפטף.
בלי לצאת ממך, אני מתייצב בפישוק גדול. מעליך.
מאלץ את הראש לאחור, במשיכת שיער איתנה.
משעין לעומק את כובד משקלי, לפלח אותך.
מחפש זהב. מחפש עוד בעומק ולא מוצא. יוצא.
צועד לאחור.
מביט ביצירה שאת. עקודה ונוטפת. כמו גן עדן עמוס בפירות אסורים, שמותרים רק לי היום. מצאתי את הזהב.
השלולית מתחת לסנטר שלך הכפילה את עצמה מאז הפעם האחרונה שבחנתי את הקנואס שנבראת בו. לוחש לך: "פה גדול..." מסיט את החגורה ומביט בשפתים ממתינות לגאולה ובודק שאת לא מצליחה להציץ מתחת לחזיה, שמאחוריה צפונות העינים היפות-המתחננות שלך.
מתהלך סביב עוד כמה שניות ונוחת ישר בגרון החלק שלך. הוא נעים ודחוק כמעט כמו החור הקטן שלך וזה מרגש אותי מחדש די מהר.
כשאני מושך ואת חוזרת לנשום את מפליטה: "אני לא מצליחה להבין למה אתה כל כך טוב אלי?.."
מצאתי את הזהב.
אין סיכוי שאני מפספס את הזהב הזה, כי זה פשוט משקף חלק ניכר מהתפישה הראשית הבסיסית שלי.
זו הרי שאלה שאמורה להשאל הפוך, בעולם מתוקן(שלא כמו היום).
"למה שלא אהיה טוב אליך?" אני שואל וממהר להמשיך ולענות "את נותנת לי הכל. סומכת עלי עד עומק הגרון, הפות והרקטום(מזל שאין עוד הרבה יותר אפשרויות, נכון?.. אנחנו מתבדחים). תמיד מכבדת ומגישה לי מגש עם כל מה שאפילו לא ידעתי שרציתי. תני לי סיבה אחת למה שלא אהיה טוב אליך?...", אני מסיים וכבר מחליק בחזרה בין שפתיך ישר לגרון , שמקבל אותי כמו נוח כשקיבל את היונה שחזרה עם ענף זית. בלי להמתין לתשובה אפילו לשניה נמרצת. פשוט זמן מחשבה. לשנינו.
וממשיך לאהוב אותה כל כך.
איך לא?.. 😌
זהב.