חרטא בגרוש

היה קרוב. קרוב מאוד.

חוזר מסשן של חצי יום, מתקלח ויושב לנגן קצת, כי משהו ניסר לי בראש כבר שעות.

הדלת נפתחת. היא חזרה מהמקלחת.

תולה את החלוק ומענטזת, בתמימות גרידא, לעבר הארון.

הטוסיק מפזז מולי בחן שגרתי.

היד הפורטת נפרדת מהמיתרים ומתחילה לטפס באויר.

המוזיקה עוצרת. 

אני מביט ביד, שמתחילה לצנוח בחזרה למטה. 

זה לא הטוסיק הזה. 

ואז היא מסתובבת. לובשת תחתונים. 

"מה נבשל הערב? הילדים תיכף חוזרים".

לאחרונה היא חושפת בפני שבעיה בריאותית, שעליה ידעתי עליה כבר בשלבים ראשוניים, היא הרבה יותר חמורה ממה שהיא תיארה. דברים של חיים ומוות. לא חצ'קון קטן על האף. מסתבר שהיא בכלל לא מטפלת בעצמה, בניגוד למה שהבנתי עד השבוע. עם הראש עמוק בחול. לא לשמוע, לא לראות.

מתחבט ביני לעצמי, מכיון ואני כבר אוהב אותה כל כך - אבל מצד שני, היא לא שותפתי לחיים. לא. זה ממש לא משנה כמה אני יודע שהיתה יכולה להיות שותפה מדהימה.

זכותנו לבחור אם לטפל בעצמנו. או לא.באופן אישי, קשה לי ללעוס אנשים שמזניחים בעיות של חיים ומוות.

העניין שמציק לי הוא אחר.

זה הרי פחות הסיכון. אחרי הכל... כולנו נמות ועל הדרך כנראה שנאסוף איזה מצב כרוני, כזה או אחר. זה כנראה טבעי.

זו העובדה שדברים לא ישבו על השולחן כבר מההתחלה, מדממים, פועמים בכאב, מכוערים ופגומים, מבלי לעשות הנחות. 

נשלל ממני החופש לבחור. הזכות להחליט נמחקה, הלכה למעשה. מעבר לחוזה השליטה שבינינו. ברמת האדם, לפני כל הגדרה. 

כל סיבה אפשרית לבחירה שלה, קל כל כך להבין. כשחיים עם עניין כרוני, יודעים תמיד שיהיו כאלה שיבחרו לא לצעוד איתנו, אפילו להוריד את הזבל. ולפעמים, רק להוריד את הזבל, זה כל מה שרצינו לעשות עם מישהו. עם כל אחד. או עם אחד ספציפי. קפיצונת מעל חומה כזו, לחלוטין מקל את המאמץ להגיע לצד השני,גם אם תאריך התפוגה קצר. כולם צריכים לחיות, להתנסות, ליהנות וכו'. 

מתעוררת תחושה של חוסר אמון, שהרי אין שום סיבה אחרת שלא להגיד דברים כאלה מהתחלה, פרט לנסיון לדלג מעל משוכה. לא להתמודד. לא לנגוח בקיר באמירה "זו אני וזה מה שאני מביאה איתי". 

הרי מה הכי הגרוע שהיה עולה שם? שאני לא מעוניין אפילו להתחיל? אז מה?

סופש כואב עומד בפתח. 

מעשה בשתי נשלטות.

מקסימות.

מסורות.

האחת יכולה להיות אמא של השניה.

יפהפיות.

נבונות ועמוקות.

ביקשו להפגש יחד ולחלוק אותי.

סוף השבוע כבר כאן, בפתח.

שתיכן מתוחות.

מתרגשות.

כמעט מפחדות.

יהיה בסדר. אני מבטיח לכן. אני אתכן בכל צעד ולא אפספס שום שניה במתנה הזו. יום הולדת. שנה חדשה.

שנה טובה לכולן!

גם כולם. בלי רגשות נחיתות, בבקשה.

❤️ 

5 שנים ו70 אלפיות שקלקלים עגלגלים וחמקמקים. נסיון למעשה סדום בבת 10!

סוחט פדופילים מהאלפיון העליון של הגברדיה הישראלית המובחרת, מקבל 12 שנים. 

הזיה. 

איך העם יאמין ברלוונטיות של מערכת משפט?

פרגנו לה קצת. 

אחרי הכל, סשן פאבליק מספר 1 שלה יוצא לדרך. מ....עכ....שיו! ❤️

ג'יזס. ראש כחול אתן. 

פשוט שנה טוב!❤️

מחר זה קורה.

החופש הגדול מתחיל. 

כבר ירדתי למחסן, למרק ולצחצח את כל הצעצועים שהכנתי עבורך במהלך כל הקיץ הלוהט הזה, בהמתנה לחופש הגדול שלנו. עץ, מתכת, ויניל, עור ומעט מאוד פלסטיק.

כמה כיף שאנחנו הורים.כל אחד/ת לילדים אחרים, שאוטוטו מתעוררים ויוצאים בתמימות למסגרות ומשאירים את המבוגרים לשחק בצעצועי זימה ומשחקי כאב וקצה.

חופש גדול נעים לכל ההורים בקהל. חג לאומי כמעט...

מי אתם, "שולטים" עלובים, חסרי שליטה עצמית, כבוד עצמי, גבולות וטיפת אחריות בסיסית? אלה שמבטיחים להן "אני אשלוט בנשמה שלך, כמו אלוהים". אני בטוח שמתישהו א-ת-ה תפגוש את הפוסט הזה. כן. אתה. אתה יודע בדיוק. אני יודע היטב מה הכינוי שלך, איך אתה נראה וגם יודע מה עשית לאשה המדהימה שרמסת לה את הכבוד והבטחון בדיוק לפני שבועיים. היתה אצלי עכשיו. רק חיבקתי אותה וניגבתי לה את הדמעות שבכתה בגללך. עלוב שכמותך. שכנעתי אותה להתלונן, כי מה שעשית הוא פשוט אונס. הרבה מעבר לגבולות שסיכמתם. כן ראיתי את ההתכתבות ביניכם ובעתיד מתוקן, אפילו הייתי משקיע בל זמן ומגיע להגיד לך את זה בפנים ותוקע לך את המרפק השבור שלי בפרצוץ. רק כדי שתחשוב שש פעמים אם לעשות שוב דברים כאלה. אתה לא שולט. אתה נמושה חסר שליטה שחייב לעבור סירוס דחוף.

ושוב סליחה מכולם. אפילו לא בדקתי אם זה עומד בתנאים, אבל מקסימום ימחק. אני זועם ממש. 

על ימים נשכחים.

על לילות קצרים.

כשעוד לא הבנו כלום.

כשגם את ואני עדיין לא מצאנו את ייעודו האמיתי(ומחוץ למטבח) של הסכו"מ.

כשהיינו מתחבאים בחושך, במטווחים מאובקים,

בשעות לא שעות,

שמן הסתם, תמיד היו השעות הכי טובות.

והיינו מחפשים תנוחות בכוכבים זרועים מעל מרחבי מדבר.

על שמיכה מגרדת של צבא.

מאזינים לאוח וסופרים עטלפים.

היה לילה...

אותו אחד, בו אחזה פליאה בפני מול עיניך הבטוחות.

ואיתה גם סקרנות. תיאבון.

קשור אותי.

הדק אותה על הצוואר.

פרמת את החגורה ממדים מיוזעים של חי"רניק מאוהב

והנחת אותה בידי. ונשארת. ממתינה. 

יד רוכסת חגורה על צואר עדין.

והפליאה מתחלפת בבטחון. סקרנות.

גם לילה אחר.

בו חיטטת באפוד ומיד שלפת את החבל,שהיה מסודר,מהודק, כאילו פוסל בחומר.

שוב פרמת...

קשור אותי. מתח אותי לכל כיוון אפשרי.

שלא אזוז.

שלא אמנע ממך את הגוף, בדיוק כמו שאתה צמא לו.

גם לילות רבים אחרים, בהם פתחת לי את השער לעולם החופשי, שיתכן ומעולם לא הייתי מוצא בלעדייך.

תודה❤️

שבו אתה טלפון של הסבנטיז, בולע אסימון, וצליל חיוג נשמע.

אני שואל(את עצמי):

איך לעזאזל עוד לא קשרת גבר? איך לא תחבת לו את התחתונים של זוגתו לפה, עוד לפני שחום גופה עזב אותם? איך עוד אין על כל זה סרט הדבקה, כזה שישאיר לו מזכרת גם מחר - הרבה אחרי שקולף ממנו בתנועה חדה? איך לא החשכתי אותו בחזיה שלה וחידדתי חושים שהוא כבר שכח עד כמה קהו, כשהוא קשור, דומם ועיוור, בזמן שזוגתו נכנעת לייעודה בסצינה? איך לא.... וגם...  איך?! איך לא??

אני עונה(לעצמי): זכור את הרצל.

שבוע מתחדש , עם ערימת סטיות חדשות שמחלחלות.